גדוד 13 – בקרב על תל מוטילה

גדוד גדעון בקרב על תל מוטילה
גבורת העולים החדשים – הקרב בתל מוטילה
הם היו עולים חדשים, בעיקר מארצות ערב, שהגיעו זה מכבר לארץ עליה חלמו אבות אבותיהם כל ימי חייהם. הם גויסו לצה"ל מיד, כמעט ללא הכנה מוקדמת. הם היו חלק מרבבות העולים החדשים שעלו מדי חודש למדינת ישראל הצעירה בשנות החמישים. מרבית העולים הגיעו ממדינות ערב והבלקן, חלקם חסרי כל ורובם במצב כלכלי קשה. היו אלו בעיקר משפחות מרובות ילדים, אשר עזבו את ארצות מוצאן והגשימו חלום – לעלות לארץ ישראל. עולים בגילאים המתאימים גוייסו לצבא, וחטיבת גולני נשאה, יחד עם יחידות צה"ל נוספות, בנטל הכבד של קליטת עולים בעלי מורשת תרבותית ייחודית ומגוונת, שאינם דוברי עברית. החיילים-העולים דברו בבליל שפות איתן הגיעו מארצות מוצאם, ובקושי יכלו לדבר זה עם זה או עם מפקדיהם. רק דבר אחד חיבר את אותם לוחמים – האהבה לארץ ישראל, למדינת ישראל ולחטיבה שבה נשלחו לשרת – חטיבת גולני. לאחר הכשרתם כלוחמים, הם נשלחו למשימות מבצעיות קשות בגבול הארוך עם סוריה, ממרגלות החרמון ועד בקעת הירדן. בחזית זאת, אל מול הסורים, הם לחמו בקרב תל מוטילה בשנת 1951. המחיר אותו שילמה חטיבת גולני בקרב בן חמשת הימים היה כבד מנשוא – 41 חיילים נהרגו בו. תוצאות הקרב היו קשות ועגומות, אך זהו קרב שממנו ניתן ללמוד ולהבין משהו מרוח הלחימה של אנשי גדוד 13 של חטיבת גולני. רוח זו מאפיינת עד היום את לוחמי הגדוד, שהולכים בדרכם של אותם הלוחמים שלחמו אז בקרב תל מוטילה, וכמעט ונשכחו מהתודעה הלאומית.
56 שנים לאחר הקרב בתל מוטילה, נתכנסו על גבעה קטנה הלוחמים מאותו הקרב, שעודם בחיים, יחד עם בני משפחותיהם. הם נפגשו על גבעה קטנה, הצופה אל נופי הגליל והכנרת המרהיבים, במקום בו שוכן כיום היישוב אלמגור. מטרת המפגש הייתה לספר בפעם הראשונה את סיפור הגבורה של אותו הקרב, ואת סיפורם של הלוחמים, שהיו אז עולים חדשים. סיפור הקרב כמעט ואינו נזכר בתודעה הצבאית והלאומית, בין היתר בשל כמות ההרוגים הרבה. אך מבחינת הלוחמים ובני משפחותיהם, ומבחינת גדוד 13 כולו, זהו דווקא סיפור גבורה יוצא דופן.
חודש מאי, שנת 1951. אם מישהו במדינת ישראל חשב כי בעקבות התוצאות המוצלחות של מלחמת השחרור ב-1948, ישלימו בארצות ערב עם הקמתה של מדינת ישראל, הרי שהוא טעה טעות מרה. מדינות ערב שמקיפות את ישראל סירבו בכל תוקף להגיע להסכמי שלום עם מדינת ישראל, וזאת למרות הסכמי שביתת הנשק, שנקבעו לאחר המלחמה, ולפיהם "שום צד מהצדדים לא יאיים, לא יתכנן ולא יבצע פעולה התקפית באמצעות כוחותיו המזוינים כנגד האוכלוסייה או הכוחות המזויינים של הצד השני". מדינות ערב לא חדלו ממתקפות נקודתיות, ואף יזמו את "החרם הערבי הגדול" – במסגרתו הוחרמו ספינות שעגנו בנמלי ישראל וסחורות של חברות ישראליות או חברות זרות שנהלו קשרים עסקיים עם מדינת ישראל.
מדינת ישראל הצעירה התמקדה מצידה בניסיונות להדוף את המתקפות שאירעו בגבולותיה. במקביל עסקו פרנסי המדינה במשימה חשובה לא פחות – קליטת המוני היהודים שעלו לישראל מאירופה ומארצות ערב. הייתה זו משימה לא פשוטה. מרבית העולים החדשים שוכנו במעברות בתנאי מחייה קשים וסבלו מאבטלה חמורה. עולים בגילאי הגיוס נקראו לשרת בצבא, שהוקם לא מכבר, ונזקק לכוחות רבים. עולים רבים נקלטו לאחר הגיוס בחטיבת גולני, שעסקה בעיקר בהגנה על צפון הארץ, אל מול האויבת העיקרית של ישראל באותם ימים – סוריה.

ב-12 בפברואר 1951 החלו דחפורים ישראלים להרחיב את אפיק נהר הירדן מדרום לאגם החולה, כדי להתחיל בייבושו. הייבוש היה חלק ממהלך שנועד בין היתר להכשיר קרקעות לחקלאות ולהרחיב את השליטה של ישראל באזור. הסורים זעמו על הפעולה הישראלית וראו בכך הפרה של הסכמי שביתת הנשק, לפיהם היה האזור חלק מן השטחים המפורזים שנקבעו בין המדינות. במרכז הסכסוך על שטחים אלו, שהיו תחת ריבונות ישראלית, עמדה שאלה רגישה – שאלה המים: מי אגם החולה, הירדן ומקורותיו, הכנרת והירמוך. לאחר פנייה לוועדת הנשק בתלונה על המעשים של ישראל, פתחו הסורים בסדרת תקריות אש באזור אגם החולה ובאזורים המפורזים לאורך הגבול עם ישראל. ישראל הפסיקה את העבודות אך החליטה לחדשן שוב, בעודה מנהלת שיחות עם האו"ם. בעקבות כך, פתחו הסורים באש שכוונה נגד העובדים הישראליים במקום, והובילה לנפגעים בצד הישראלי. ניסיונות הידברות ופגישות בין סגני הרמטכ"ל של שתי המדינות כשלו. ישראל השתלטה על הכפרים הערבים באזור המפורז סביב משמר הירדן, ובמקביל המשיכה בעבודות להרחבת אפיק הירדן, על מנת לייבש את אגם החולה. המתיחות הגוברת הביאה לתקרית חמורה באזור אל חמה, שם נהרגו ב-4 באפריל שבעה לוחמי צה"ל. בעקבות התקרית פעל באזור חיל האוויר, לראשונה מאז מלחמת השחרור, וסייע בסילוק תושבי שני כפרים סוריים מהאזור המפורז. המתיחות הלכה וגאתה, ושבוע לאחר מכן אף התנהל קרב אווירי בין מטוסי חילות האוויר הסוריים והישראליים. כל אלה הובילו לעימות מתמשך שכונה "המלחמה על המים", ונמשך מאותם ימים ועד מלחמת ששת הימים .
בסוף חודש אפריל גילו סיורים של צה"ל כי כוחות סוריים התמקמו על תל מוטילה. לוחמי גולני, ביניהם לוחמי גדוד 13 של החטיבה, פעלו באזור באותם ימים והפגינו נוכחות, על מנת להדגיש את הריבונות הישראלית. לוחמי גדוד 13 חלשו על הגזרה שבין אגם החולה לימת כנרת. המשימה הייתה לגרש רועים ועדרי בקר סוריים שחצו את הגבול. לצורך ביצועה, יצא ב-1 במאי כוח בסדר גודל של מחלקה, כדי למקם מקלעים בינוניים (מקבי"ם) באזור אחת הגבעות, שכונתה "גבעת התצפית". על פי התכנית, אמור היה כוח רגלי לנוע באזור הכפר הבדואי טובא זנגריה, ולהדוף את הרועים והעדרים הסוררים, כשחיילי כיתת המקלעים שוהים על גבעת התצפית במארב. בחילופי אש נהרגו ארבעה לוחמים של הגדוד. באותו זמן, הוזעקה מחלקה נוספת מהגדוד לשם תגבור. במשך שעות ארוכות ניהלו שתי המחלקות חילופי אש עם הסורים, ובפיקוד צפון החליטו לקראת שעות הערב שיש לכבוש את תל מוטילה, עליו ישבו הכוחות הסוריים, כדי לא לאפשר להם להתבסס במקום ולהישאר בו תקופה ארוכה.
למשימה גויסה פלוגה מחטיבה 3, שהייתה מורכבת גם היא מעולים חדשים, וכן כוח של גדוד 13, שכלל שתי כיתות וכיתת מרגמות 81 כסיוע. המבצע היה מהיר ולאחר ריכוך השטח על ידי המרגמות, הסתער הכוח וכבש את הגבעה בשעות הלילה המאוחרות. הסורים התמקמו בשני מוצבים אחרים, דרומית לתל מוטילה – מוצב "הדמות" ומוצב "השפך". מה שנדמה היה כהיתקלות הפך מהר מאד לקרב על השליטה ברמת כורזים כולה.
מג"ד 13, רחבעם זאבי, שהספיק לחזור מחופשתו, גייס תגבורת מקורס המ"כים החטיבתי של גולני בפיקודו של איתן שמשוני. חיילי התגבורת הצטרפו ופעלו תחת פיקודו של גדוד 13 ותקפו את מוצב "השפך". אז התברר כי הסורים עברו למוצב "הדמות" וריכזו בו כוחות ואמצעי לחימה רבים. בינתיים ספג כוח המילואים מחטיבה 3, שהיה ממוקם בגבעת תל מוטילה, אש, ושלושה מאנשיו נהרגו. למרות בקשתו של המ"פ לסגת, הוא נענה בשלילה. הניסיונות של כוח נוסף להתקרב למוצב "הדמות", המבוצר היטב, נבלמו באש סורית עוצמתית.
הסורים, שהבינו כי עומדת להיות כאן מערכה לא פשוטה, קידמו בשעות הלילה של אותו היום כוחות נוספים לאזור המפורז, וניסו לקבוע עובדות בשטח. מח"ט גולני, מאיר עמית, קיבל את האחריות על הגזרה ותגבר עוד את הכוחות, בין היתר בגדוד 21 של חטיבת גולני ובסוללת מרגמות. פלוגה מגדוד 21 החליפה בבוקר ה-4 במאי את פלוגת המילואים ששהתה בתל מוטילה, ותחת אש סחבו המילואימניקים את הפצועים. בשעה 16:30 הייתה אמורה להיכנס לתוקפה הפסקת אש בחסות האו"ם, אולם הסורים מצדם המשיכו בירי ולא חדלו מלהזרים כוחות נוספים למקום. מח"ט גולני, עמית, החליט שבלילה יתקוף כוח מגדוד 13 את מוצב "הדמות" שממנו יצאה האש, אך הניסיון כשל וגרם לפגיעות בקרב חיילי הגדוד.
המבצע המשיך גם ביום שבת, ה-5 במאי. ניסיונות ישראליים להתקדם לעבר מוצב "הדמות" המטריד כשלו, ולאחר ארבעה ימי לחימה הסורים עדיין ישבו בשטח ישראל והחשש הגדול היה, כי אם ישכילו לשמור על השטח עד להפסקת אש שתוכרז על ידי האו"ם – יישארו שם לפרק זמן ארוך. בכירי המפקדים של צה"ל בגזרה החליטו שיש לתקוף את מוצב "הדמות", ולכובשו, ויהי מה. כוחות החטיבה התקרבו אל המוצב מאזור תל מוטילה ובשעה 3 לפנות בוקר הגיעו למרחק של כ-400 מטר ממנו, והוא הופגז באש ארטילריה של צה"ל. בדרכם למוצב, באורח ביש, סבלו חיילי הכוח והמפקדים מקלקול קיבה, תוצאה של אכילת מזון מקולקל ביום שבת. הכוחות נבלמו במרחק של כמאה מטרים מהמוצב, עקב אש סורית יעילה. רבים מהלוחמים, ביניהם מפקדי מחלקות, נפצעו. הכוחות המשיכו להסתער, אולם במרחק של כחמישים מטרים מהמוצב שוב ספגו אש סורית. רבים, ביניהם המ"פ, נפצעו וההסתערות נעצרה. סמ"פ מגדוד 13 החליף את המ"פ, ובאותו זמן יצא כוח מ"כים של גולני למתקפה על המוצב מכיוון מוצב "השפך" במטרה להסיר לחץ מהמתקפה העיקרית, אך גם מכיוון זה הם נבלמו. המצב היה בכי רע, בלשון המעטה.
למערכה הוזעק כוח תגבור נוסף, הפעם מגדוד 12 של גולני. במקביל נענו בפיקוד הצפון לדרישת המח"ט עמית להפעיל את חיל האוויר, וארבעה מטוסי ספיטפייר הופיעו מעל אזור הלחימה, אך לא פתחו באש. לוחמי גולני, שידעו מאז ומתמיד איך לאלתר ברגעים קשים, פשטו את גופיותיהם והציבו אותן על הסלעים, כדי לסמן למטוסים את מיקומם. האש הסורית הופנתה כעת לעבר המטוסים של חיל האוויר הישראלי, דבר שאפשר ללוחמים להתארגן לקראת ההסתערות האחרונה. "הנה גם מלאכי השמיים נלחמים כאן עבורנו!", אמר בהתרגשות לוחם בעל פיאות ממוצא תימני.
צרור ארוך שנורה מאחד המטוסים, סימן את היציאה להסתערות. כל מי שעוד עמד על רגליו ויכול היה להסתער – עשה זאת. רק אז, בעקבות המאמץ המשולב, הוכרע הקרב והסורים נסוגו, תוך כדי הסתערות של חייל קורס המ"כים מדרום ושרידי פלוגה א' מצפון. על סיום הקרב הוכרז רשמית בשעה 11, וכוחות צה"ל התמקמו במוצב "הדמות". האבידות היו קשות: צה"ל ספג בקרב על תל מוטילה לא פחות מ-41 הרוגים ו-72 פצועים.
מח"ט גולני דאז, מאיר עמית, סיכם לימים את הקרב הקשה: "היינו על סף כישלון. רק בזכות ההתעקשות, דבקות במטרה ומהלך טקטי נכון, שונו פני המערכה. הכוחות הסוריים, אשר הכירו יפה מאד את פני השטח הסלעי, ניצלו כל קפל קרקע וכל אבן, שחקו את כוחותינו, ובמשך שעות רבות ידם הייתה על העליונה. אמנם השבנו את היעד ומלאנו את המשימה, אבל המאמץ היה רב והמחיר יקר מאד. הכוחות הלוחמים, מפקדים וחיילים כאחד, גילו מידה רבה של דבקות במטרה, התעקשו לכבוש את היעדים ולא הרפו. על אף התנאים הקשים והמכות שספגו, הכוחות המסתערים לא התדרדרו למצב של אובדן המוראל והנחישות. היו הרבה גילויים של אומץ לב אישי והעיקר – השטח נשאר בידינו, מאז ועד היום. קרב אל מוטילה היה אבן דרך חשובה בנתיבתנו, תמרור ציון של לב עקוב מדם, אך בעל ערך רב לכולנו. אני מצדיע ללוחמי גולני שלחמו בתל אל-מוטילה ומרכין את ראשי לזכרם של הנופלים".
אחד מגיבורי הקרב הקשה היה דודי פרנקו, שעלה לארץ בשנת 1949, וגויס רק שנה לאחר מכן לגולני. במהלך הקרב הוא שימש כקשרו האישי של המ"פ זאב סלע. פרנקו נשא על גבו את מכשיר הקשר 300, שהיה מכשיר הקשר היחיד שנותר תקין במהלך הקרב. תוך כדי הסתערות נפצע המ"פ סלע, ונותר שכוב ופצוע בסמוך לגדר אבנים. ברגע הזה התרומם פרנקו הקשר, גילגל אבנים מגדר האבנים ויצר פרצה בגדר. הפרצה אפשרה למ"פ וללוחמים נוספים שנפצעו לעבור אל צידה השני של הגדר, להצטרף ללוחמים האחרים שם ולתפוס מחסה. במהלך דרדור האבנים ספג פרנקו פגיעה אנושה בראשו, מצרור שנורה עליו, ונותר נכה לכל חייו.
לאחר הקרב השתרר באזור שקט למשך מספר שנים. תוצאות הקרב הקשה הדירו שינה מעיניהם של בכירי צה"ל, שסברו כי מספר ההרוגים הגדול בקרב נבע מקשיים שונים ובהם כשירות לקויה של הלוחמים העולים, לצד אי ידיעת השפה העברית על בוריה, מצוקות כלכליות ופערים תרבותיים. על אף הקשיים הללו, הלוחמים שעלו לא מכבר לארץ, לחמו עם מפקדיהם – מפקדי הכיתות, מפקדי המחלקות ומפקדי הפלוגות בני הארץ, תוך הפגנת דבקות במשימה. הדבקות והנחישות הללו הן שמנעו מן הסורים להשיג את יעדיהם. בצה"ל הוקמו בעקבות הקרב שתי ועדות חקירה, שלאחריהן יושמו מסקנות הנוגעות לטיפול בחיילים עולים, באימונים ובתורת הלחימה של העולים הלוחמים בצבא.
שנים רבות לאחר הקרב הקשה והשנוי במחלוקת, התכנסו לראשונה לוחמים ובני משפחותיהם על התל שהפך למשמעותי בחייהם. במקום הוקמה אנדרטה לזכר הנופלים. אחת הנשים בטקס סיפרה בהתרגשות שאביה נפל במקום בעת שהיא הייתה בבטן אמהּ, וכעת שמעה לראשונה על נסיבות מותו. הצדק ההיסטורי נעשה, ולוחמי הגדוד וחטיבת גולני, זכו לכבוד המגיע להם.
קרב תל מוטילה הפך יותר מכל לסמל עבור גדוד 13 וחטיבת גולני. דווקא בניהם, נכדיהם וניניהם של העולים החדשים, שלחמו על התל, בגרו והפכו עם השנים ללוחמי גדוד 13 של חטיבת גולני. בניגוד ללוחמי הקרב על תל מוטילה, הצאצאים שלהם כבר מדברים שפה אחת – עברית כמובן. עם זאת, בינם לבין עצמם, יש עוד שפה אחת, שרק הם מבינים, ואותה הבינו גם אבותיהם – זוהי השפה הדמומה של אחוות הלוחמים, שבזכותה הם בלמו את האוייב. אותה אחווה, שאינה זקוקה למילים, קיימת עד היום בחטיבת גולני.
לזכרם של לוחמי גולני נחנכה בשנת 1997 אנדרטה מיוחדת הצופה אל אזור הקרב, אל מול הכנרת ושפך הירדן, ומעליה מתנוסס דגל גדוד 13 וחטיבת גולני. גדוד 13 מקפיד מדי שנה לשלוח לוחמים לביקור באנדרטה, כדי לזכור, להזכיר ולהנכיח את מורשת הגדוד, ולכבד את זכרם של הלוחמים.
נדמה כי ההספד המרגש שנשא מפקד הפלוגה, זאב סלעי (פבזנר), אומר הכל אודות הקרב הנשכח:
לזכרם של החיילים והמפקדים שנלחמו ונפלו בקרב על כיבוש המוצבים "תל מוטילה" ו"הדמות".
אתם – חיילי הפלוגה עולים חדשים
שזה עתה הגעתם למולדתנו מארצות פזורה,
יוצאי תימן, מגודלי זקן ופיאות מסולסלות,
יוצאי מרוקו, אלג'יר, וטוניס.
בנים, אחים – ובני משפחות של
אחינו שרידי השואה מאירופה
טרם ידעתם שפת ארצנו – עברית
וטרם הספקתם להכיר עריה ונופיה.
אתם – הלכתם אחרינו המפקדים ועשיתם
את כל המוטל עליכם –
למרות: שזו הייתה התנסותכם הראשונה
בקרב ממש, קרב לילה מר וקשה.
למרות: היותכם עייפים לאחר צעידת לילה
ארוכה ומייגעת בדרכנו אל היעד
באוויר החם והמחניק
בסרחון האיום והמבחיל שנדף מפגרי
הפרות שנרקבו בשטח מזה ימים.
למרות: היותכם עמוסים למכביר בתחמושת
וציוד אחר הנחוץ ללחימה ולהתבססות
שלאחריה, נפילות ומעידות אין סוף
בינות לסלעי הבזלת השחורים שבשטח קשה זה.
לא הפניתם עורף לאויב – למרות המטחים
המבהילים של הפגזים וסנוור עיניכם
מירי המרגמות והתפוצצויות הרימונים,
בהם הרבה האויב להשתמש.
אחרינו ואיתנו התקדמתם בינות לחבריכם
הפצועים ששכבו סביבנו, ממלמלים חרישות
תפילות ומחכים לפינויים משדה הקרב.
דל היה הנשק, אמצעי הקשר, ציוד לחימה
וחבישה שהיו לנו בתקופה היא
בשחר היותנו למדינה ולצבא.
עקשנותכם בקרב ודבקותכם במטרה
גרמו למנוסת האויב וכיבוש המוצבים,
יחידים באיזור זה בהם שלטנו
על עמדות האויב עד למלחמת ששת הימים
בה כבשנו את כל רמת הגולן.
אתם קידשתם את סיסמת "אחרי" המאפיינת
כל לוחמי צה"ל מני אז – ועד הלום.
נוחו בשלום על משכבכם וינעמו לכם לנצח
רגבי אדמת מולדתנו – ישראל.
בשמי ובשם חבריכם לנשק, שרידי הפלוגה, מצדיעים אנו לכבודכם.