גדוד גדעון במלחמת לבנון השנייה

גדוד גדעון במלחמת לבנון השנייה
"זה הזמן שלנו עכשיו, זה הזמן שלנו עכשיו להיות אלה שקמים, עולים על וסטים וקסדות ודואגים שהגבול הזה יהיה מוגן. ולכל משימה שנידרש, מול כל כוח שנידרש, נעשה את זה על הצד הטוב ביותר. כאשר טילים וקטיושות נורים על כל הערים בצפון ומגיעים גם עד חיפה, וכשיש לנו שני חיילים חטופים וכבר כעשרה הרוגים ועשרות פצועים בלחימה הזאת – זה לא זמן לדיבורים, זה זמן להילחם. ואנחנו הכוח שנקרא להילחם, ונעשה את זה על הצד הטוב ביותר. מרגע שאנחנו חוצים את הגבול, זו מלחמה לכל דבר, וזה מה שצריך לשבת לכם בראש. מרגע שהרגל שלכם דרכה מחוץ לגבול – ערנות שיא, חדות שיא, אנחנו מאוימים מבחינתנו 360 מעלות. ככה צריכה להיות ההתייחסות, וכל אחד אחראי על החבר שלו". הקטע הזה, מתוך דברים שנשא מפקד פלוגה א', אורי לביא, בפני גדוד 13 דקות לפני כניסת הגדוד ללבנון במלחמת לבנון השנייה, מסמל אולי יותר מכל את הרוח השורה בגדוד ועוברת מחייל לחייל במשך הדורות: בכל דור תורם של לוחמים אחרים מגדוד 13 להילחם למען בטחון עם ישראל.
בחודש נובמבר 2005 מונה מפקד חדש לגדוד 13. היה זה סא"ל יואב מרדכי, שהחליף בתפקיד את סא"ל רפי מילוא. טקס חילופי המפקדים לא היה רגיל, וסיפורו האישי של מרדכי הדהד בחלל. עוד לפני מינויו לתפקיד הפך המג"ד החדש למי ששמו נישא היטב בחטיבת גולני. כמעט תשע שנים קודם לכן, בהיותו מפקד הפלוגה המסייעת של גדוד 12, הוא נפצע קשה בעת מרדף שערך אחר מחבלים בלבנון. באירוע נהרגו מג"ד 12, סא"ל עמיר (עאמר) חוסיין ושלושה לוחמים נוספים. הפציעה של מרדכי היתה קשה, וספק אם מישהו האמין שהוא בכלל יישאר בחיים. הוא איבד דם רב, היה מאושפז זמן ארוך ושוחרר מבית החולים רק לאחר שלושה חודשים וחצי. מרדכי הצליח להתאושש באורח פלא, אך נותר עם סימני פציעה קשים: מגבלות תנועה, פגיעות פנימיות וצלקות. למרות זאת חזר לגולני, עלה בסולם הדרגות ומונה למג"ד 13. "המינוי למג"ד היה סגירת מעגל", סיפר לאחר מינויו. "התחושה היתה בעיקר של הישג אישי, של "הנה, הצלחתי למרות הכל ועל אף הכל". בעיקר כשאני רואה בתפקיד של מפקד גדוד בגולני שליחות מאד גדולה, אתגר. גולני היא לא רק החטיבה מספר אחת בכל הנוגע לפעילות מבצעית. לצד ההתמודדות למימוש המשימות המבצעיות המורכבות שמוטלות עלינו, אנחנו עוסקים גם בחינוך והקניית ערכים ללוחמים שלנו". מרדכי אכן הקפיד, לצד מקצועיות מבצעית גבוהה, להנחיל ערכים. קציני הגדוד נהגו לבקר בבתי הלוחמים שלהם, כדי לראות מקרוב האם חסר להם או למשפחתם משהו ולפני החגים ערכו בגדוד מבצע "לתת", כתרומה למשפחות נזקקות. אחת הפלוגות אף יצאה לעבוד בקטיף באחת מהחופשות, ותרמה את הכסף שהרוויחו למשפחות. "כל מי שיכול להיות לוחם בגולני לא יפלט רק בגלל מצוקה כלכלית. גולני היא לא רק חטיבה מבצעית. היא גם בית". נהג מרדכי לומר.
בחודש יוני 2006 היה הגדוד בתעסוקה מבצעית בגזרת מבוא דותן שבחטמ"ר (חטיבה מרחבית) מנשה ועסק בפעילות התקפית יזומה, שכללה מעצרי מבוקשים, מחסומים, סריקות ומארבים. ב-25 ביוני, בעת מתקפה של מחבלים מארגון החמאס, נחטף חייל השריון גלעד שליט ושני לוחמים נוספים נהרגו בתקרית. בעקבות כך יצא צה"ל למבצע "גשמי קיץ". גדוד 13 הוקפץ לעזה והיה הגדוד הראשון שנכנס לרצועה במבצע. במהלך המבצע לקח הגדוד חלק בארבעה מבצעים התקפיים בתוככי הרצועה, בהם פגע בעשרות מחבלים, השמיד אמצעי לחימה ותשתיות ועמד בכל משימותיו. במבצע באל-עטטרה נפל סמ"ר יהודה באסל ז"ל, סמל מחלקה מפלוגה מבצעית ג'. באסל נפגע מירי כוחותינו במהלך היתקלות עם מחבלים וחולץ תחת אש כבדה. מפקד הפלוגה שלו, אלירז פרץ, שנהרג שנים לאחר מכן בהיתקלות באזור עזה – וזאת לאחר שמשפחתו שכלה את אחיו אוריאל, שהיה לוחם בגדוד 51 – היה הראשון שעלה בקשר עם הדיווח על הפציעה הקשה: "יש לי פצוע ראש, תביאו חילוץ דחוף, להוציא את החייל מהבית כמה שיותר מהר". הטנק הממוגן, המשמש גם כאמבולנס, הוזעק לבית בו היה פרץ, אך נתקל בדרך באש צלפים. הלחימה נמשכה והרופא שהוקפץ לטפל בפצוע נאלץ להתעכב בגלל האש הבלתי פוסקת. בשלב הזה הוזעק מסוק אפאצ'י לסייע לכוחות, והמג"ד מרדכי כיוון אותו לעבר הבית בו שהה פרץ. הוא דיווח בינתיים שהמצב קשה, וביקש סיוע מהיר של מסוק פינוי. טנק אחד התקדם לעבר הבית כשהוא נעזר בחיפוי ממסוק הקרב, הגיע לפתח הבית וחילץ את באסל תחת אש כבדה.
למשימת העברתו של באסל למסוק התגייס גם המג"ד הקודם, רפי מילוא, שהיה באותה העת בתפקיד בשייטת 13. מילוא, שגדל בשייטת 13 והגיע לפקד על גדוד 13, עשה זאת בהצטיינות וזכה בצל"ש במהלך אירוע "הר וגיא", אז ניסה החיזבאללה לחטוף חייל צה"ל באזור הכפר רג'ר בגבול לבנון. מרדכי וחיילי הגדוד הגיעו לאזור על מנת לסייע לכוח הצנחנים שהיה במקום, וחתרו למגע תוך גילוי אומץ לב. מילוא הרג מחבל וזכה לצל"ש מאלוף הפיקוד אודי אדם. מאז ומתמיד התברך גדוד 13 במפקדים מעולים, שרבים מהם הפכו לאחר מכן למפקדי חטיבת גולני, ולמפקדים בכירים בצה"ל, וביניהם אברהם יפה, רחבעם זאבי (גנדי), שלמה אלטון, יהודה גולן, אורי שגיא, אמיר דרורי, פנחס נוי (אלוש), אילן בירן, יאיר נווה, משה קפלינסקי, רסאן עליאן, שהיה סמג"ד 13, וגדי אייזנקוט – שהיה מפקד הגדוד ולאחר מכן גם הרמטכ"ל.
באסל נפטר מפצעיו, ומרדכי המג"ד שראה את חיילי הפלוגה מדוכדכים, פנה אליהם ברשת הקשר ואמר להם בקול בוטח: "אתם פלוגה חזקה, אתם לא תשברו. תמשיכו כמו שאתם, קדימה, אני בדרך אליכם".
אבל אם חשבו לוחמי גדוד 13 שהמשימות בעזה הן המסעירות ביותר הצפויות להם בתקופה הקרובה, עד מהרה הם התבדו. ב-12 ביולי 2006 פתחו מחבלי החיזבאללה במתקפה נגד סיור של צה"ל, הרגו שלושה חיילים וחטפו שניים. צה"ל פתח במלחמת לבנון השנייה. המטרה: לפגוע בחיזבאללה, ששיגר כבר טילים לעבר יישובי הצפון.
גדוד 13 שהה באותה העת בשכונת סג'עיה בעזה, אותה שכונה ששמונה שנים מאוחר יותר, במבצע "צוק איתן", תהפוך לאחד מסמלי הגדוד. במוצאי שבת, 21 ביולי 2006, החל הגדוד לעלות צפונה והיה תחת פיקוד חטיבת השריון 401 בגזרת אוגדת 162. כיוון שגדוד 13 שהה לפני מלחמת לבנון השניה בפעילות מבצעית בעזה, הוא היה מנותק מחטיבת גולני עצמה. לכן, בפעם הראשונה במלחמות ישראל, הגדוד לא לחם יחד עם החטיבה, אלא תחת אוגדה 162, במקום תחת אוגדה 36 כרגיל. מפקדי הגדוד, בראשות מרדכי, ידעו להתאים עצמם למצב החדש, שבו הם נלחמים עם כוחות חדשים איתם לא התאמנו באופן שוטף.
לוחמי הגדוד החלו להיכנס ללבנון ביום שלישי, אך משימתם בוטלה עקב תנאי מזג האוויר והגדוד חזר להתכונן. לאחר דחייה נוספת, נכנס הגדוד שוב ללבנון במוצאי שבת 29 ביולי, במסגרת מבצע "קורי פלדה 3", אך יצא לאחר זמן קצר. ביום שני קיבל המג"ד פקודה חדשה: לתקוף את דהר אטיירה ולאתר ולפגוע באויב ובתשתיות שלו, על מנת ליצור הערכות מבצעית לכיבוש הכפר מרכבה, בו שהו מחבלים רבים. בשעות הלילה יצא הגדוד למשימה, השתלט על בתים בדהר אטיירה ובפאתיים המזרחיים של הכפר מרכבה ולקח בשבי תצפיתן של ארגון החיזבאללה, ששפך בחקירתו אור על היערכות החיזבאללה בכפר. ביום שלישי, יממה לאחר הכניסה ללבנון, שוב שונתה משימתו של הגדוד, ותוך כדי שינוי ההיערכות איתרה פלוגה ב' מצבור אמצעי לחימה גדול של החיזבאללה. מחלקת הסיור של הגדוד הצליחה יממה לאחר מכן לאתר מחבלים בתוך מבנה בתל א-וורדה ומחלקת טילי ה"גיל" (טיל מתקדם נגד טנקים) של הפלוגה המסייעת ביצעה ירי מדויק לעבר המבנה, שפגע במחבלים. שעות ספורות לאחר מכן המשיך הגדוד בביצוע משימותיו בהצלחה, ערך פשיטות על הכפר והצליח לאתר תיקים עם מידע מודיעיני של החיזבאללה. במסגרת השהות שלו בכפר, נפצע יממה לאחר מכן סגן מתנאל פרידמן, מ"מ מפלוגה ב' של הגדוד, לאחר שמטח טילים נורה לעבר הלוחמים ששהו במבנים בכפר.
שלושה ימים לאחר כניסת הגדוד למרחב הלחימה בלבנון, הלכה מלחמת לבנון והתרחבה. עשרות טילים נורו מדי יום לעבר שטח ישראל ואלפי חיילי צה"ל שהו בשטח לבנון וערכו מרדפים אחר מחבלי החיזבאללה, השמידו תשתיות טרור ופגעו קשות בארגון הטרור. הפגיעה היתה כה קשה, עד שמזכ"ל החיזבאללה, חסן נסראללה, הודה לאחר המלחמה שאם היה יודע שזו תהיה תגובת צה"ל, לא היה פותח במלחמה נגד ישראל.
ימי ההמתנה, עם הפעילות המועטה יחסית של לוחמי גדוד 13, עמדו להסתיים ביום חמישי, השלישי באוגוסט בשעות הלילה. מפקד הפלוגה המסייעת, סרן חגי שרעבי, ערך תדרוך ללוחמיו ואמר להם כי המשימה הבאה של הגדוד היא לפשוט על הכפר מרכבה ולאתר בית שבו יש אמצעי לחימה ואמצעי מודיעין. את הפלוגה הובילה מחלקת טילי ה"גיל", בפיקודו של סגן יונתן לרר. בחוד הפלוגתי יחד עם סגן לרר נעו הקשר איתי שמיר, הקלע עומרי אלמקייס והנגביסט (נגב – מקלע קל) דניאל שירן.
ארבעת הלוחמים הובילו את הפלוגה בליל ערפל, בו ניתן היה לראות רק כמה מטרים קדימה. מתורגלים ממשימות מבצעיות קודמות, גם הפעם יצאו הארבעה בטוחים בעצמם והובילו את הפלוגה. יונתן המ"מ ניווט וסימן לשלושת הלוחמים האחרים בתנועות ראש וידיים לאן עליהם לפנות. בתחילה היה השטח סבוך ולאחר זמן מה עברה הפלוגה לצעוד על שביל מסודר, שהיה אמור להוביל אותם לבית המיועד לביצוע משימתם. זמן קצר לפני שהגיעו אל הבית, נשמע צרור יריות, שגדע באחת את השקט. בתחילה נמנעו לוחמי הפלוגה מלהשיב באש עד ששרעבי המ"פ וידא שלא מדובר באש כוחותינו. משהבין שאכן מדובר באש מחבלים, החל הכוח לירות לעבר מקור הירי. ההסתערות היתה מהירה. רביעיית החוד בהובלתו של יונתן המ"מ הגיעה במהירות לבית המיועד, והתכוננה לפרוץ לתוכו. שירן ריסס את מנעולי הבית בירי וחבריו ניסו להשלים את המשימה ושברו את המנעולים בעזרת פטיש. חצר הבית החלה לפתע לבעור והאירה את האזור.
לוחמי המסייעת קיבלו הוראה לחזור לבית ממנו יצאו, ולא להיכנס לבית המיועד, והשקט שוב חזר לשרור באזור. הם החלו עושים את דרכם חזרה לבית בו שהו בשעות קודם לכן, כאשר לפתע, תוך כדי צעידה שקטה, הגביר לפתע אלמקייס הקלע את צעדיו ולחש לשלישייה שהיתה מעט לפניו כי זיהה תנועה חשודה. הארבעה החלו לכרוע במקום, אך תוך כדי כך נפתחה לעברם לפתע אש מאחד מבתי הכפר, שהיה משמאלם. דלת הבית נפתחה בפתאומיות וממנה יצא מחבל שירה צרור לעבר הכוח. שרעבי המ"פ ירה בו מיד והרגו, והכוח כולו נשכב על הקרקע והחל לירות לעבר הבית.
טווחי האש היו קצרים והמחבלים ירו אש נק"ל (נשק קל), הפעילו מטענים וזרקו רימונים לעבר הכוח. שמיר הקשר החל לזחול, במטרה להיחלץ מהירי שנורה לעברו. הוא נתן מכה קלה בגבו של שירן, כדי שיתחיל לזחול גם הוא ויחלץ מהאש, אך זה לא הגיב. "דניאל פצוע! דניאל פצוע!" צעק. גם אלמקייס הקלע נפגע מהירי וכך גם יונתן המ"מ – חוליית החוד הפלוגתית נפגעה כמעט כולה. כשמסביב מתנהלת אש כבדה ולמשמע הקריאות אודות פצועים בכוח, זינקה החוליה הרפואית בפיקודו של סרן (מיל') ד"ר איגור רוטשטיין קדימה, במטרה לטפל בנפגעים. במהלך החבירה אל הכוח, תחת אש כבדה, הם עלו על מטען ממנו נפגע ונהרג ד"ר רוטשטיין. סמוך לכפר מרכבה, בואדי אבו כרוש, היתה ממוקמת באותה העת פלוגה ג' של אלירז פרץ. היה זה הואדי בו נהרג אחיו של אלירז, אוריאל פרץ ז"ל, שמונה שנים קודם לכן. המ"פ פרץ עצר בנקודה בו נהרג אחיו, הניח ידו על אבן, ובעת שהכניסה לכיסו על מנת שתהיה לו מזכרת מהמקום בו נהרג אחיו, נשמעו קולות ההיתקלות של הפלוגה המסייעת מתוך הכפר הסמוך. אלירז מיהר להציב את הכוח שלו בין חלקו הצפוני לחלקו הדרומי של הכפר והציב כיתות מארב לחיפוי וחילוץ. היוזמה הזאת – יצירת מסדרון חיפוי על ידי פרץ ולוחמיו – מנעה אירוע קשה הרבה יותר, ומפקדו של פרץ המליץ עליו לאחר המלחמה לקבלת צל"ש בשל כך. שירן ואלמקייס, חברי חוליית החוד של הפלוגה המסייעת, נהרגו באירוע, ויונתן המ"מ נפצע באורח קשה. לאחר המלחמה הוענק עיטור העוז למשפחתו של ד"ר רוטשטיין, שיצא לבצע את משימתו – טיפול בפצועים – תחת אש, ונהרג בדרכו אליהם. הפלוגה המסייעת הצליחה להרוג באירוע שבעה מחבלים. למרות ההרוגים, המשיך הגדוד במשימותיו בעומק הלבנון. בארבעת הימים הבאים הוא ביצע התקפה גדודית על השטחים השולטים בכפר מרכבה, וביום שני בלילה חזר לשטח ישראל והתכונן למשימות הנוספות שניתנו לו בימים הבאים. כך למשל, ביום שישי ה-11 באוגוסט נכנס הגדוד שוב ללבנון ולחם תחת חטיבת הנח"ל באזור הכפר ענדור'יה. ביום שבת הגדוד נכנס למתקפה על השכונה המזרחית בכפר, וסייע לגדודי הנח"ל שלחמו באותה העת בצפון הכפר. במהלך הלילה שבין שבת לראשון השלים הגדוד את כיבוש וטיהור הבתים בגזרתו ונערך להגנה. תוך כדי המתקפה על הכפר הרגו לוחמי הגדוד שתי חוליות מחבלים של החיזבאללה, ועם רדת הלילה יצא כוח בפיקוד הסמג"ד, רס"ן משה דנגור, לסייע בפינוי פצועים של גדוד 9 של השריון.
יממה לאחר מכן, ביום שני, 14 באוגוסט, היתה אמורה להיכנס לתוקפה הפסקת האש בין ישראל לחיזבאללה, אך שעתיים לאחר כניסת הפסקת האש לתוקף, זיהה מ"פ ב', סרן אבישי יעקב, מחבל שנמצא סמוך לכוחותיו. שיתוף הפעולה בין הפלוגות עבד גם כאן, כאשר מ"פ ג', אלירז פרץ, התגנב בראשות כוח לוחמים לעבר המחבל, ולקח אותו בשבי. לאחר מכן התברר כי המחבל היה פעיל בכיר בכוח הטילים של החיזבאללה.
פרץ עצמו גדל בגדוד 51, היה מ"פ בגדוד 13, ונהרג בשנת 2010 בפעילות מבצעית ברצועת עזה. הוא ובני משפחתו גילמו בתוכם את אהבת הארץ בשיא עוצמתה. על אף הקורבן אותו שילמו כאשר אוריאל, אחיו של אלירז, נהרג בלבנון בשנת 1998 בעת ששירת בגדוד 51, לא היססו בני המשפחה מלהמשיך ולשרת בשירות קרבי. מלבד היותו לוחם מצטיין, היה אלירז בעל ערכים יוצאי דופן. ככזה, לא היסס לאמץ לעצמו כאח נוסף את גרמן רוזקוב, לוחם בחטיבת הנח"ל, אשר אותו הכיר במהלך קורס הקצינים. אמו, מרים פרץ, אימצה לעצמה את גרמן כבן נוסף, ובין השניים והמשפחות בכלל נוצרו קשרי חברות אמיצים ויוצאי דופן. גרמן נהרג בשנת 2002 במהלך קרב עם מחבלים במצובה. בהלווייתו ביכתה אותו מרים פרץ, באומרה: "היום אני קוברת את הבן השני שלי". שמונה שנים מאוחר יותר היא קברה בן נוסף, את אלירז.
גדוד 13 שוב יצא מלבנון ולאחר מכן, כאשר נדרש שוב להיכנס אל ארץ הארזים לא היסס והשלים את משימותיו. מלחמת לבנון השנייה הסתיימה, ושקט שרר בצפון למשך שנים לא מעטות. מלבד ההרוגים, נשאר חקוק בלב כולם נאומו של מ"פ א', אורי לביא, נאום שנכנס למאגר הנאומים החשובים של מפקד לשם הנעת חייליו לקרב, והונצח במקרה על ידי כתב עיתונות שנכח במקום. דבריו מסמלים את רוח המפקד של גולני, האחראי על שלום חייליו ונוסך בהם ביטחון לפני הקרב, וכך הוא מסתיים: "אני אישית, כמ"פ, אעשה הכול, אהיה הראשון שאכנס ואחרון שאצא, ואעשה הכול כדי שכל מי שנכנס אתי ייצא אתי בריא ושלם, וביום שישי, בעזרת השם, כולם יגיעו להורים שלהם ולמשפחות שלהם בשלום. אבל אני לא יכול לעשות את זה לבד. כל מי שנמצא פה אחראי על זה שיושב לצדו… ואם עכשיו תורך בצוות לתצפת ולשמור, אז תורך לתצפת ולשמור. אתה תהיה ערני, הכי חד והכי חותר למגע, ותעשה הכול כדי לזהות את המחבל הראשון, כדי שאנחנו נהיה אלה שנפתח באש ראשונים, שנתקיל ולא ניתקל. כל אחד פה אחראי על החיים שלו, על החיים של החבר שלו ועל החיים של כולנו. כולנו פה באותו מצב. אני שש שנים בצבא, ובחיים שלי לא הייתי בטוח ביכולת של הכוח שאני נמצא בו כמו שאני בטוח ביכולות של הפלוגה הזאת. הוכחתם את עצמכם לא פעם, במיליון ושבעה מצבים. לא רק בלחימה. כמו שעשינו טוב באימונים, כמו שעשינו טוב בעזה, נעשה טוב גם עכשיו. אני בטוח ביכולת שלנו, תהיו אתם בטוחים ביכולת שלכם. אין פלוגה יותר טובה מהפלוגה הזאת, אתם אריות וזה מה שיישב לכם בראש. אין פלוגה יותר טובה מזאת. אף אחד לא יעשה את המשימה יותר טוב מזה, אף אחד לא יהרוג מחבלים כמו הפלוגה הזאת, אף אחד לא ייכנס וייצא ויחזור בשלום כמו הפלוגה הזאת. אתם לא יורדים מאף פלוגה ותיקה, לא ביכולת, לא באינטליגנציה, לא בחתירה למגע ולא בשום דבר אחר. בטח שלא ביכולת".