גדוד 13 – במבצע צוק איתן

גדוד 13 במבצע צוק איתן
מספר שבועות לפני תחילת מבצע "צוק איתן", בעת שגדוד 13 שהה בתעסוקה מבצעית באזור החרמון והגן על גבול הצפון, ערכו חובשי הגדוד אימון חובשים גדודי. חובשי הגדוד התאמנו, חבשו פציעות מדומות, תרגלו נהלים, התאמנו בהחדרת מחטי אינפוזיה אחד לשני והתכוננו לקרב, כשהם עורכים תחרות האחד עם השני ומשוחחים על חשיבות תפקידם בעת לחימה. במהלך יום אימון החובשים, שוב ושוב נזרק לאוויר המשפט השגרתי, זה שנזרק כמעט בכל אימון רגיל: "אי אפשר לדעת איפה זה יתפוס אותנו, תמיד צריך להיות מוכנים". ספק אם היה מישהו מבין אותם עשרות החובשים של גדוד 13 שנכחו באימון, ששיער לעצמו שזמן קצר מאוד לאחר מכן המשפט הזה יהפוך למציאותי כל כך, וחובשי הגדוד יפעלו תחת אש, הפעם אמיתית, בגבורה עילאית ויישמו את מה שהתאמנו עליו באותו אימון רגוע בקצה השני של מדינת ישראל אל מול נופי הצפון המרהיבים.

בעת מבצע "שובו אחים", שמטרתו היתה חיפוש שלוש הנערים שנחטפו בגוש עציון ב-12 ביוני 2014, עסקו כוחות רבים של צה"ל בחיפושים נרחבים אחר הנערים שנרצחו, הסתבר לאחר מכן, כבר בליל חטיפתם. גדוד 13, יחד עם חטיבת גולני, שהה בכלל בתעסוקה מבצעית בצפון והיה מנותק מהאירועים שהסעירו את המדינה. החיילים התאכזבו כשנשארו בקו שהיה משעמם יחסית והיו רחוקים מהאקשן, והביעו את אכזבתם לא פעם בפני המפקדים. העובדה כי במקביל לאירועים בשטחי יהודה ושומרון, ארגוני הטרור מעזה הגבירו את קצב שיגור הרקטות מרצועת עזה לעבר יישובי הדרום, הגבירה את הלחץ לצאת למבצע נגד ארגון החמאס, ששלח את רוצחי הנערים והיה אחראי על שיגורי הרקטות מעזה.

מג"ד 13, ארז אלקבץ, מספר: "הגדוד היה בתעסוקה מבצעית בחרמון כבר חודשיים, ובזמן "שובו אחים" התחיל הירי לרצועת עזה והבנו שלשם יפנו אותנו ולא ליהודה ושומרון. כמעט שבועיים לפני הירידה התחלנו את ההכנות. החיילים מאוד רצו ללכת להילחם, מאוד לא רצו להישאר בחרמון. הם אמרו לי כל הזמן: "לא יכול להיות שבעזה ובאזור יהודה ושומרון נלחמים ואנחנו בחרמון. מתי יקראו לנו, מתי יקראו לגולני?".

בשמונה ביולי 2014, מאחר שקצב שיגורי הרקטות מעזה לעבר יישובי הדרום הלך וגבר, הכריז צה"ל על יציאה למבצע "צוק איתן" ופותח במתקפה אווירית וימית נרחבת על יעדי טרור ברצועה. היתה זו המתקפה הנרחבת ביותר מאז המבצע הקודם, "עמוד ענן", שנערך שנתיים קודם לכן. סוללות המערכת ליירוט טילים "כיפת ברזל" נפרסו ברחבי הארץ והצליחו להגן על תושבי הדרום והמרכז מפגיעות של רקטות קצרות וארוכות טווח ששוגרו לעברם ללא הפסק.
במבצע הקודם הגיעו כוחות חי"ר רבים, ביניהם לוחמי חטיבת גולני, לדרום, והתכוננו להיכנס לרצועה, אולם נותרו על הגבול כשבצה"ל הסתפקו במבצע אווירי בלבד. כמו אז, גם בפעם הזאת, בגולני לא נשארו מאחור. ימים ספורים לאחר תחילת המבצע האווירי ברצועה, קיבלה החטיבה פקודה לרדת דרומה, לאזור הגבול עם עזה ולהתכונן להוציא לפועל את התכניות המבצעיות שאושרו זה מכבר – תכניות הכניסה לעזה. ב-13 ביולי השלימה חטיבת גולני כולה את הגעתה לדרום הארץ. גדוד 13, כמו יתר גדודי גולני, נשאר במהלך ימי ההמתנה בשטח, ולא הלך לישון מדי לילה בבסיסי צה"ל הסמוכים, וזאת על מנת שיהיה מוכן לרגע הפקודה להיכנס לעזה ולפגוע בתשתיות הטרור. את הזמן ניצלו לוחמי הגדוד לאימונים ותרגולות. האזעקות עקב ירי הרקטות הבלתי פוסק לא חדלו לרגע, אבל לגולנצ'יקים הדבר רק הוסיף למוטיבציה והם לא הפסיקו להתאמן ולעבוד על מודלים.

היעד של חטיבת גולני ושל גדוד 13, על פי התכניות, היה שכונת תל אל-הווא, שכונה הנמצאת בדרום מערב העיר עזה, בעלת בתים גבוהים, שהיתה רוויה במחבלים ואמצעי טרור שונים. למפקדי הגדודים והחטיבה הגיעו באותם ימים אין ספור פניות מלוחמים לשעבר לחזור ולהשתתף בלחימה הצפויה. המח"ט, אל"מ רסאן עליאן, סיפר: "לוחמים בני ישיבות שסיימו את השירות ויצאו ללמוד בישיבה התחננו לחזור. זוגות אחים, שהיו אמורים להיכנס, דרשו שאחתום להם שהם יכולים להיכנס ביחד, כמו גם חיילים בודדים ולוחמים שהיו בנים למשפחות שכולות. היו מאות טלפונים, כולם רצו לחזור". חלק מלוחמי החטיבה והגדוד שהו בכלל בחופשת השחרור, אך התעקשו לשוב ולהילחם לצד חבריהם.

מפקדי גולני, שהחליטו להישאר ולישון בשטח, הקפידו על שני דברים, כדי לשמור על רמת מתיחות מבצעית גבוהה: אימונים ושיחות עם הלוחמים, שיחות בהן יזכרו הלוחמים בימי הקרבות בעזה. מג"ד 13 אלקבץ מספר: "בשטחי הכינוס לא הפסקנו להתאמן. חטיבת גולני היתה היחידה מכל החטיבות שישנה כל השבוע בשטחי הכינוס ובתוך היערות, ולא הלכנו לבסיסים. הכל בשטח – המקלחות, הלינה וכמובן מנות הקרב. לקחנו את הטלפונים הסלולריים מכל החיילים, כי חייל שרואה כתבות בסלולרי ומדבר עם ההורים שלו, הופך להיות חלש יותר מנטלית. רצינו להפוך אותם לקשיחים יותר ולנתק אותם מהסביבה האזרחית, מההורים ומהתקשורת. היו המון שיחות עם חיילים. אתה רואה בעיניים ילדים בני 19 שעומדים לחוות פעם ראשונה לחימה תחת אש. אני סומך מאוד על החיילים והמפקדים, למרות שכולם אומרים שזה דור הריאליטי והאייפון. לא היה לי ספק שבמצבי קיצון הם יוכיחו את עצמם. ימי ההמתנה קשים והמתח ניכר באוויר. מתחילת הדרך דיברתי איתם על מורשת גולני ועל מורשת "גדוד גדעון". סיפרתי להם על הדרך בה נוסד הגדוד ב-1948, אז הקפיצו את התלמידים שלמדו בכיתה י"א באמצע השיעור ואמרו להם: "מהיום אתם לא לומדים היסטוריה, מהיום אתם עושים היסטוריה". עוד לפני שלוחמי הגדוד נפרדו בצער מהטלפונים הסלולריים שלהם, הספיק לוחם הפלוגה המסייעת, שון מונדשיין, לשלוח מסרון לחבריו בו הוא הביע שתי תקוות – לפגוע באויב ולשוב בשלום: "יאללה חבר'ה, אנחנו נכנסים עוד יומיים שלושה לעזה לפגוע באויב! אוהב את כולכם, אתם אחים שלי, לא יהיה לי טלפון יותר אבל אני מבסוט ואנסה לצאת מזה בשלום בלי להיפגע כמה שאפשר".

תשעה ימים חלפו מאז החל מבצע "צוק איתן" והמתקפה האווירית נמשכה בשיא עוזה, כאשר במקביל מחבלים מנסים שוב ושוב לחדור לישראל דרך מנהרות טרור ולפגוע באזרחים ובחיילים. בצה"ל מבינים שהאיום הגדול ביותר הנשקף בעת הזאת הינו איום מנהרות הטרור ההתקפיות, מהן יכולים לצאת בכל רגע מחבלים ולרצוח אזרחים ישראליים ואולי אף לחטוף אותם לטובת שחרור מחבלים הכלואים בבתי הכלא בישראל, ומחליטים לשנות את המשימה של כוחות גולני: טיפול בשכונת סג'עיה, הממוקמת במזרח עזה. בשכונה, השוכנת אל מול היישובים הישראלים נח"ל עוז וכפר עזה, נחפרו מנהרות רבות מתחת לקרקע, שחלקן חיברו בין בית לבית וחלקן היוו פירי יציאה למנהרות סבוכות המפוצלות למנהרות משנה רבות שסופן בישראל. מבין בתי השכונה נורו רקטות רבות לעבר שטח ישראל, ובמהלך הקרבות עד עתה נורו ממנה כעשרה אחוז מסך הרקטות לעבר ישראל. בשני המסגדים העיקריים של השכונה, מסגד אל-עות'מאן ומסגד א-זופורדימרי, היו טמונים, על פי המידע המודיעיני, אמצעי חבלה רבים. גם בית החולים הגדול בשכונה, בית החולים אל-וופא, שימש למעשה כמפקדת חמאס לכל דבר, על פי המודיעין, ומתחת לבית החולים, שם אושפזו החולים, התחבאו להם פעילי החמאס. למרות שינוי המשימה הפתאומי, בגולני מתחילים להתארגן מיד למשימה החדשה ולקציני החטיבה ברור כי המשימה תבוצע ויהי מה.

בינתיים, ביום חמישי בערב, פתח צה"ל במבצע הקרקעי ונכנס לעזה לראשונה מאז תום מבצע "עופרת יצוקה", ארבע שנים קודם לכן. בשעה 22:00 חצו יחידות של חטיבת הנח"ל וגבעתי את הגדר ופתחו במתקפה נגד מחבלים באזור העיירה בית חאנון בצפון רצועת עזה וברפיח בדרום הרצועה. הכוחות לוו בסיוע של כוחות שריון, תותחנים והנדסה, ונתקלו בהתנגדות עזה. המבצע הקרקעי החל בכל הכוח, כשבעורף נשא עם שלם תפילה לשלומם של החיילים. לוחמי גולני, שעדיין שהו באזור הגבול הגדר, התפללו לעומת זאת שלא ישכחו אותם מאחור ויתנו להם כבר להיכנס לעזה ולטפל במי שיורה על אזרחי ישראל. הם היו אמורים להיכנס לעזה בליל שישי והמג"ד אלקבץ התכונן במרץ למשימה הפתאומית. במטה החטיבה הקדמי הוא פוגש לצורך אישור התכניות את המח"ט ואת ראש מטה החטיבה, אל"מ במיל' אור יואלי, לשעבר מג"ד 13 בעצמו, המעניק לו מנסיונו הקרבי הרב. בשיחה עם לוחמיו, שעות לפני מועד הכניסה, אלקבץ שוב חוזר על ההיסטוריה: "רוח "גדוד גדעון" היום היא אותה הרוח והנחישות שאפיינה את לוחמיו של גדעון בן יואש, שהוביל את עם ישראל לנצחון על מדיין ועמלק לפני 3000 שנה, וזוהי בדיוק אותה הרוח שהיתה בגדוד כאשר לוחמיו ביצעו את ההטעיה הגדולה מול מצרים במלחמת השחרור ב-1948 תוך שהם נלחמים וצועקים בקול "גדוד 13 לא נשבר! גדוד 13 לא ייסוג!", והיא אותה הרוח שהיתה במוצבי הגדוד במלחמת יום הכיפורים ב-1973, שגרמה להם לא להישאר ולא להתפנות מהמוצבים למרות המתקפה הסורית". הלוחמים דוממים. הדבר היחיד שמעניין כעת את לוחמי גדוד 13 זה להפסיק את הירי מעזה ולפגוע במנהרות, מהן עלולים לצוץ כל רגע מחבלים שיפגעו באזרחים. לשטחי הכינוס של חטיבת גולני מגיע הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, והתכניות המבצעיות מוצגות בפניו. בקול שקט ובוטח הוא סוקר את המשימה העומדת בפני גולני ומציין: "לכל אורך ההיסטוריה חטיבת גולני מקבלת את המשימות הקשות ביותר וגם עכשיו החטיבה מקבלת את המשימה הקשה ביותר".

למרות הציפייה, ברגע האחרון נדחתה כניסתם של לוחמי גולני למוצאי שבת, ולוחמי גדוד 13 בילו את ליל יום שישי בארוחת שבת גדודית מפוארת.
במוצאי שבת, לאחר שבשעות הבוקר שוב חדרו מחבלים לישראל באזור קיבוץ בארי והרגו שני לוחמי צה"ל, לוחמי גולני עושים דרכם לעזה. זמן קצר קודם לכן, לאחר מסדרי הציוד האחרונים, חלקם פורשים הצידה וכותבים מכתבים לבני משפחותיהם, ממש כמו שעשו לוחמי גדוד 13 במלחמת יום השחרור ב-1948. למרות מרחק הזמן ולמרות שכלל לא הכירו האחד את השני, הדברים אותם כתבו לוחמי גדוד 13 ממלחמת השחרור וממבצע "צוק איתן" היו דומים, עדות לרוח המיוחדת של חטיבת גולני, שהחלה לנשוב כבר במלחמת השחרור, המשיכה במלחמות צה"ל השונות וגם במבצע "צוק איתן". כך למשל, ישראל זמיר, לוחם בגדוד 13, כתב במכתב לרעייתו נעמה, דקות לפני יציאתו לקרב בדרום הארץ: "נראה כי גורל דור תש"ח נחרץ. הלילה יוצאים לקרב שספק אם נשוב ממנו. אם אפול, כנראה שזה מה שהיה צריך לקרות. אל תתאבלי עלי יותר מדי, המשיכי לזרום עם החיים. אני בכל זאת מקווה שעוד ניפגש כאן, על פני האדמה". אחד מלוחמי גדוד 13 במבצע "צוק איתן", שכתב מכתב פרידה דומה מאוד, היה דניאל פומרנץ, לוחם בפלוגה המסייעת. "למשפחה האהובה שלי", כתב פומרנץ דקות לפני שעלה על הנגמ"ש בדרכו לעזה, "בחיים לא חשבתי שאכתוב דבר כזה. לא יודע מה אומרים, כי הכול כבר אמרתי בטלפון. מה יש לי להוסיף? אולי זה בעצם משהו בשבילי? לתת לכם להיאחז בו? חשוב שתדעו שאני שמח שנולדתי למשפחה הזו, אני שמח שהתגייסתי לגולני ועשיתי את הכול הכי טוב שלי. אם אתם קוראים את זה, סימן שאני סיימתי את הקריירה שלי, אבל לפחות נלחמתי בכבוד ואני שמח. תהיו בטוחים שאני שמח, חשוב שתדעו את זה. לאחים המושלמים שלי: אין שמח ממני שיש לי אחים כאלה, ולשני הורי המדהימים, שהביאוני עד הלום. אין כמוכם, לא חסר לי כלום אף פעם, הייתי עטוף בחום ואהבה. בקיצור, אחרי כל החרטות: אין כמוכם ואני פשוט שמח, לא משנה מה קרה. אוהב המון, דניאל פומרנץ, הילד הקטן שלכם. בעזרת השם נחזור בשלום ותגידו לחיילים שלי שאני אוהב אותם".

כשהחושך ירד והגיעה הפקודה לנוע, יצא גדוד 13 מאזור כפר עזה, מתחת לבריכות החמצון של היישוב, ובעקבותיו הגדס"ר. גדוד 51 יצא ממרכז הגזרה ובעקבות יחידת אגוז. החשיכה ירדה על רצועת עזה ולוחמי חטיבת גולני חצו את הגדר לעבר קיני המחבלים. בשעה 22:42 בדיוק נשמע ברשת הקשר קולו של המח"ט רסאן עליאן, שאמר ללוחמיו את המשפט שהפך לאחד מסמלי הלחימה בעזה: "חטיבת גולני, כאן קודקוד. עם ישראל כולו מאחורינו נושא עיניו לחטיבת גולני. אני בטוח שחטיבת גולני תדע לעמוד במשימה. צאו להתקפה, התקפה. סוף".

עשר דקות לאחר היציאה להתקפה חוצים לוחמי גדוד 13 את הגבול לעזה במהירות בשני מאמצים: את המאמץ הצפוני לכיבוש שכונת א-תופאח מוביל סגן מפקד הגדוד, עדי גנון, עם פלוגה כ' של חטיבה השריון 188, עליה פיקד עופר טכורש (תחתיו פעלה גם מחלקת התצפית הגדודית) ופלוגה ג', עליה מפקד יוני הוכמן. את המאמץ הדרומי יותר לכיבוש השטח הבנוי הצפוף מוביל המג"ד, ארז אלקבץ, ביחד עם פלוגה ב' בפיקודו של שגיא אביחי, פלוגה א' עליה פיקד שמואל פלהיימר ומחלקת הרתק של הפלוגה המסייעת עם אוהד מויאל מפקד הפלוגה. בדרך פנימה מעיפים לוחמי גולני מבט לאחור ויודעים היטב בשביל מה הם נכנסים פנימה. אחד מהם הוא סמג"ד 13, עדי גנון, המתגורר בקריית גת מוכת הטילים, שמשפחתו היתה ספונה בתוך חדרי הבטחון מחשש לפגיעת טילי ארגוני הטרור: "אתה נכנס ללחימה ומסתכל אחורה ורואה איך כולם חוטפים. באותם רגעים תחושת השליחות והמחויבות ללחימה עולה במספר מונים. אשתי היתה באותה העת בממ"ד וכל הארץ חטפה. נכנסנו לעזה בתחושת שליחות אמיתית – להפסיק את הירי על תושבי ישראל. זאת היתה מלחמה על הבית של כולנו".

זמן קצר לאחר הכניסה, שלוותה בירי פצמ"רים, נפצע אחד מקציני השריון המלווים את לוחמי הגדוד מרסיס בצווארו ומפונה לטיפול רפואי. בשעה 24:00 המג"ד אלקבץ מדווח למח"ט עליאן: "יש נפילות, יש פרח אצלי, כנראה מרגמות ונ"ט משולב". לאחר ארבע דקות הוא שוב עולה מולו ומעדכן: "כלי של הכבדים נפגע כנראה. יש פרח, מצבו יציב, אנחנו מפוצמר"ים, הפצוע עם רסיס בצוואר, הכלי תקין". למרות הפציעה, מדווח אלקבץ שלוש דקות לאחר מכן, בדיוק כפי ששיננו במהלך התרגולות והאימונים, לא עוצרים: "הנפגע 4 אחד הברזלנים, פגיעה בצוואר, הוא מתקשר והרופא נמצא אצלו, אנחנו ממשיכים".
ההגעה ליעד של גדוד 13, ציר "אגוט" המרכזי, 150 מטרים מבית החולים אל-וופא, שממנו נורית אש ללא הפסקה, מהירה מאוד. שלושת הנמ"רים (נמ"ר – נגמ"ש מרכבה) הראשונים של פלוגה ב' התמקמו באלכסון, האחד ליד השני. סמוך אליהם מטעי זיתים. השעה 24:35 אחר חצות. הלוחמים שעל הנמ"רים השיבו באש לעבר מקורות הירי. שון כרמלי, מקלען במקצועו הצבאי, חייל בודד שהתגורר בטקסס ועלה בגיל 16 לישראל, כאן חיו שתי אחיותיו, מבין ששרשיר המקלע שעל הנמ"ר שלו נתקע וחייבים לתקן אותו כדי להמשיך ולנהל אש מול המחבלים, הנמצאים מעבר לציר בבית החולים. בחוץ היה חושך מוחלט ומלבד הבזקי היריות לא ניתן היה לראות כמעט דבר. שון, באומץ לב יוצא דופן, יוצא מהנמ"ר כדי לסדר את השרשיר התקוע. כאשר חצי גופו מחוץ לכלי הממוגן, עטוף בשכפ"צ בלבד, הוא מנסה לתקן את התקלה ובמשך כמה דקות הוא אינו מצליח. הוא נכנס לפנים הנמ"ר אך מתעקש לתקן את התקלה, כדי שהאש תהיה עוצמתית יותר. מסביבו יריות מכל עבר, אך כרמלי יוצא שוב. כבר ארבע דקות שכרמלי נמצא מחוץ לנמ"ר. האש מסביבו רק מתגברת. המ"מ מבקש ממנו לא לצאת עם כל הגוף, אבל כרמלי עונה לו מייד: "זריז, אני עושה את זה ומסיים". השעה כבר 24:42. לפתע נשמעת בקשר התראה ולפיה זוהו כעת שני מחבלים שיצאו ממנהרה שנמצאת במטעים. בגולני מגבירים את האש. המ"מ מהנמ"ר של כרמלי יוצא לסייע לחייל שלו לתקן את התקלה. האש מתגברת. המ"מ חוזר פנימה אך כרמלי לא חוזר אתו. "היינו בטוחים שהוא נפצע ובגלל זה הוא לא עונה לנו", אומר סמ"ר נוריאל דניאל שהיה בנמ"ר. "הסמל ניסה למשוך אותו ברגליים, שהיו בתוך הנמ"ר. היד שלו כנראה נתקעה למעלה ולקח בערך דקה למשוך אותו בחזרה. ראינו הבזקים של יריות ואז הצלחנו להוריד את שון בחזרה לנמ"ר". המראה קשה. כרמלי נפגע מחילופי האש ונהרג. המג"ד אלקבץ קיבל את הבשורה הקשה על ההרוג הראשון מהגדוד שלו, שהיה ההרוג הראשון של חטיבת גולני במבצע. נאמן למורשת החטיבה ולדברים אותם שינן בעצמו ללוחמיו לפני הלחימה, שהמשימה חייבת להתבצע למרות האירועים שבדרך, הוא מחליט להורות לפלוגה להמשיך ולהתקדם בלחימה, תוך שגופתו של שון נמצאת בתוך הנגמ"ש, כיוון שלא ניתן היה לפנות את גופתו ללא עיכוב משמעותי בביצוע המשימה. המ"פ אביחי שגיא מתאר את הרגעים: "המחלקה הבינה ששון כבר לא בחיים ולרופא לקח כמה דקות להגיע אליהם ולקבוע שהוא הרוג. המחלקה קיבלה פקודה להכניס את שון לתוך הנגמ"ש ולהמשיך קדימה. ידענו שהפינוי שלו ידרוש פינוי של שני כלים וידענו שזה יפגע במשימה, ולכן המלחמה הזאת המשיכה עם חבר הרוג בנמ"ר למשך 12 שעות ברציפות. למרות הכל, מחלקת החוד שלנו הובילה את הפלוגה וביחד חתרנו למגע והצלחנו לפגוע קשות במחבלים".

חיסול המחבלים תוך זמן קצר לא היה דבר של מה בכך. למרות שכרמלי נהרג, הצליחה הפלוגה לחסל ברגעים אלו לא פחות מ-14 מחבלים, שחלקם יצאו מתוך פירים. אלקבץ המג"ד מתאר את גבורתו של כרמלי: "שון גילם במעשהו את רוח הנחישות והאחריות של גדוד 13 ואת ההבנה שהלוחמים שלנו יידרשו לעתים לבצע משימות שאי אפשר לדמות אותן באימונים אלא רק בשדה הקרב, במצבים מורכבים בהם חייל צריך לבצע פעילות חריגה בהתאם לזירת הלחימה ועם שק הערכים אותו הוא נושא עמו לקרב. שון לא היה זקוק לפקודה כדי לעלות ולתקן את המקלע שלו. מעשיו הם המשך לערכים נעלים עליהם גדלו ויגדלו דורות של לוחמים".

הלוויה של שון כרמלי התקיימה ביום שני ה-21 ביולי, בבית העלמין בחיפה, והפכה לאחד מסמלי המלחמה, כאשר עוצמתו של עם ישראל התגלתה במלוא עוזה עם קבורתו. כרמלי הוגדר כחייל בודד, כיוון שהוריו התגוררו בחו"ל, ולפיכך עלה חשש כי להלווייתו לא יגיעו מספיק אנשים. החשש הזה עבר במהירות בקרב רבים מתושבי מדינת ישראל, רבים שהחליטו שאם כרמלי הלך להגן עליהם בשדה הקרב, המעט שהם יוכלו לעשות עבורו זה לתת לו את הכבוד בדרכו האחרונה וללוות אותו למנוחת עולמים. באופן ספונטני וללא תיאום אחד עם השני, הגיעו לא פחות מ-25 אלף אזרחים לבית העלמין, במפגן אחדות נדיר של עם ישראל. ההמונים, שיצרו פקקים לאורך קילומטרים ארוכים, סיפרו כי מעולם לא הכירו את שון, אך סיפורו ריגש אותם והם הגיעו כדי להחזיר במעט לגולנצ'יק ההרוג על מה שעשה עבורם.
בזמן שהכוח של פלוגה ב' נתקל לראשונה במחבלים ומנהל אש, במרחק של 250 מטרים צפונית מהם, ממשיך הכוח השני של גדוד 13 להתקדם לעבר היעדים. טכורש, מ"פ השריון, שמשימתו החשובה היתה להגיע ראשון לאזור שכונת א-תופאח, ומשם להכניס את גדוד 13 והגדס"ר למתקפה בתוך השטח הבנוי, לא עוצר, למרות התקלות והפציעה של המ"מ בצווארו קודם לכן. הטען של טנק המ"מ, רב"ט יהודה וישליצקי, עולה לעמדת מפקד הטנק, למרות שלא היה מוסמך לכך, ומעתה ואילך מוביל את הכוח תחת אש פנימה, וזוכה בסוף הלחימה לצל"ש. טכורש המ"פ ממשיך להוביל את הטור במהירות, מגיע עד ליעדיו בשכונת א-תופאח ומבצע ירי לעבר בתים שולטים. במקביל אליו ממשיכים להתקדם כוחות מחלקה 5, מחלקת התצפית של מסייעת 13. בעוד כוח הטנקים מתקדם ומתמקם בנקודה שלו, נוסעים אחריו הנגמ"שים של מחלקה 5. הנסיעה איטית, מלווה בפצמר"ים מכל עבר. הכוח מונה שני נגמ"שים, המתקרבים כמה מאות מטרים מהיעדים שהוגדרו להם. הנגמ"שים מגיעים לשטח עם מטעים ובתים בודדים, הפזורים משני צדי הדרך. לפתע הנגמ"ש הראשון של המ"מ אוהד רויסבלט נתקע עקב תקלה.

בדקות הנסיעה, מאז חצו לוחמי הנגמ"ש של אוהד את הגדר ועד שהגיעו למרחק הקצר מהיעדים שהוגדרו להם, מצב הרוח היה מרומם. הם עצרו סמוך לבית תמים למראה סמוך לאזור תעשייה קטן. הבית היה בן שתי קומות, חסר טיח. ארבעה חלונות צופים לעבר השביל, עליו תקועים ברגעים אלה הנגמש"ים, ומרפסת ובה חפצים שונים צופה גם היא אל הציר. ליד הבית עץ גפן ועצים נוספים. כבר 35 דקות לאחר חצות. הטנקים כבר התמקמו במקומם והמתינו לנגמ"שי מחלקת התצפית, שהיו תחת פיקוד מ"פ הטנקים. טכורש מקבל הודעה כי מעט מאחוריו נתקע הנגמ"ש של רויסבלט המ"מ. הוא יודע שהוא חייב את מחלקת התצפית של אוהד לידו, כדי שישתלטו על בית סמוך ויתצפתו להמשך, על מנת להשלים את המשימה העיקרית – כניסת גדוד 13 והגדס"ר לשטח הבנוי.
"תגררו אחד את השני, אני רוצה שתגיעו קודם כל אלי ליעד ותתפסו את הבית, אחר כך נטפל בתקלות החימושיות", הוא אומר בקשר לרויסבלט, שעונה לו: "היישר, אנחנו נגרור". גרוסמן, הסמ"פ של פלוגת המסייעת שהיה על הנגמ"ש השני, עוקף את הנגמ"ש של רויסבלט על מנת להיכנס מלפניו ולגרור אותו, כפי שביקש מ"פ השריון. רויסבלט מבין שהגרירה עלולה לקחת זמן ולעכב את ביצוע המשימה. הוא עולה מול טכורש ומבקש ממנו אישור לפרוק מהנגמ"שים ולנוע רגלית לעבר היעדים שנמצאים במרחק קצר ממנו. "אם אנחנו נתעסק עם גרירה, אנחנו נישאר כאן עד הבוקר", רויסבלט אומר בקשר. טכורש מאשר את הפריקה הרגלית. "אל תנטוש את הנגמ"שים", הוא עונה לו בקשר, "תשאיר עליהם כוח לאבטחה, תפרוק רגלית ותגיע רגלית ליעד". רויסבלט מנסה להודיע על הפקודה בקשר לסמ"פ, שנמצא בנגמ"ש שלפניו, אך זה נמצא בהאזנה על הרשת הגדודית ואינו שומע אותו. רויסבלט מורה לחייליו להתכונן לפריקה מהנגמ"ש, ובינתיים לוקח את הקשר האישי שלו, ניסן, יוצא מהנגמ"ש ומתקרב לנגמ"ש של הסמ"פ, כדי להודיע לו על ההחלטה להתקדם רגלית. לאחר שניות ספורות הוא עושה דרכו חזרה לנגמ"ש שלו במטרה להוביל רגלית את חייליו, שהחלו לפרוק מהנגמ"ש, לעבר היעדים שלהם. המרחק בין הנגמש"ים קצר מאוד, עניין של מטרים בודדים בלבד. רויסבלט צועד במהירות, הוא מתקרב בחזרה לנגמ"ש שלו, כשמאחוריו מתעכב ניסן הקשר כי המע"ד (מכשיר עזר דיבורי) של מכשיר הקשר 710 נופל לו מהיד. הוא מספיק להתכופף להרים אותו בעוד רויסבלט נמצא כבר קרוב לנגמ"ש. לפתע, נשמע פיצוץ אדיר שמרעיד את האזור, ומיד אחריו נפתחת אש כבדה לעבר הנגמ"שים. עוד פיצוץ אדיר נשמע. גרוסמן הסמ"פ מספיק לראות את מה שהוא הגדיר לאחר מכן "כוכב שביט" מולו, והתברר כטיל אר. פי. ג'י., שנורה מכיוון חצר הבית התמים למראה, ששרץ במחבלים. ההסתערות של המחבלים לעבר החיילים החלה. גרוסמן עוד הספיק לדווח ברשת הקשר "קודקוד, נתקלנו משמאל, תבואו מהר". כתוצאה מהדף פיצוץ הטיל בנגמ"ש, אוהד המ"מ נזרק בסמוך לנגמ"ש הבוער ונשקו האישי ניתק ממנו. תוך כדי הסתערות של המחבלים רויסבלט נפגע משלושה כדורים, שפגעו בחלק גופו התחתון. עכשיו הוא שוכב על האדמה, פצוע ומדמם. הוא מבין שקרה דבר נורא לחייליו ובטוח שהוא נמצא לבד. הוא מתחיל לזחול ונעצר מתחת לזחל הנגמ"ש, שם הוא מתמקם. כשהוא ללא נשקו האישי עליו, הוא שולף רימון מהווסט, מחזיק את הרימון בידו ומחכה בסבלנות למחבלים, אותם שמע מתקרבים למקום. "אם נגזר עלי למות, אעשה זאת ביחד עם המחבלים", הוא אמר בתחקירים שלאחר הקרב, "אין מצב שאני נופל בשבי". רויסבלט שוכב בשקט על האדמה. כמה מטרים מאחוריו שוכב גם ניסן, הקשר האישי שלו. גם הוא בטוח שהוא נשאר לבד. הוא מנסה לחפש את חבריו ולפתע שומע קולות בערבית, המתקרבים לאזור. היו אלה מחבלים שהסתערו על הנגמ"ש הפגוע במטרה אחת: לקחת חייל בשבי ולהימלט מהמקום בתוך מנהרה, שלאחר מכן התברר כי היתה חפורה בצמוד לבית חסר הטיח. גרוסמן הסמ"פ מצליח להגיע לרויסבלט וניסן, שהיו בטוחים שהם לבד. מי שראה מקרוב את ההתרחשות הם לוחמי הנגמ"ש האחר בכוח, זה שהיה אמור לגרור את הנגמ"ש התקוע.

מספר הלוחם ניר הולצמן: "זה לא לקח יותר מחמש דקות מהרגע שבו הנגמ"ש נתקע, ועד לרגע בו הכדורים סביבנו החלו לשרוק. לא היה לנו באמת מושג מה מתרחש. הכול התנהל בהילוך מהיר. אני ושמונת הלוחמים שהיו בנגמ"ש שלי התכוננו לצאת מהכלי ולנוע רגלית עד היעד. בזמן ההכנות נשמע פיצוץ. "הותקלנו משמאל! הותקלנו משמאל!". זה הרגיש כמו באימון, אותו מצב שאתה מדמה שיורים עליך, יוצא מהכלי ומשיב באש. לפני שהבנו מה בכלל קורה, היינו צריכים לחשוב איך להילחץ משם. התקדמנו כמה מטרים בנסיעה, כדי להימלט מטווח הפגיעה, יצאנו החוצה מהכלי והתחלנו לנוע אל עבר הנגמ"ש שנפגע. וכשהרמתי את הראש כדי להבין טיפה מה קורה, חשכו עיני. הרגשתי כאילו הוסיפו עלי 100 קילו של משקל, נע באיטיות ונושם בכבדות. היה קשה להתעלם מהלהבה שבערה בזווית העין. אותה להבה שהבהירה לנו את תמונת המצב. הנגמ"ש בער כולו".

בינתיים מבין ארז המג"ד שהתרחש אירוע קשה, והוא מחליט לעזוב את האזור בו היה ולחבור לחיילי מחלקה חמש. הנגמ"ש הפגוע ממשיך לבעור ותוך דקות מתחיל להתפוצץ, כתוצאה מהתחמושת שהיתה בו. ניסן, הקשר של רויסבלט מנהל ברגעים אלו את הקשר עם המג"ד שלו בקור רוח. הוא מתאר לו את זירת האירוע ומנסה לכוון אותו למקום. גם טכורש, מ"פ הטנקים, מבין שקרה אירוע לא פשוט. הוא מצליח לשוחח בקשר עם הסמל המחלקתי, שיורה כדורים נותבים באוויר לצורך זיהוי. טכורש מחליט לחזור לאחור לעבר אזור ההיתקלות. תוך כדי נסיעה נופל עליו עמוד חשמל וביחד עם הטנק של סגנו, שהספיק לשוב ממשימת פינוי הפצוע מתחילת המשימה, הם מתקרבים לזירה ועיניהם חושכות. "אני רואה את הלהבה של הנגמ"ש בערך בגובה של 30 מטרים ונוסע כמה שיותר מהר לכיוונו", הוא משחזר. בדרך הוא מספיק לנגוח בחומה של מפעל לייצור במבה שהיה בסמוך ועובר בתוך שטח המפעל במהירות. תוך כדי ירי, ומחשש שמחבלים נמצאים עדיין באזור, הוא מתקרב לנגמ"ש הבוער. ברגעים אלו הכוח שוהה בתוך מטע של עצי הדר. טכורש זורק מהטנק שלו שלושה מטפים לעבר סמל המחלקה, שמנסה לכבות את האש האימתנית בנגמ"ש בו שהו חייליו. טכורש החליט לסייע לו. הוא יורד מהטנק ופוקד על חייליו להמשיך ולירות לעבר המטעים, מחשש שמחבלים נמצאים במקום. מייד כשהוא יורד מהטנק נשמע עוד פיצוץ, שנגרם מהתפוצצות התחמושת בנגמ"ש, וטכורש עף לאחור. הוא מבין שאם ימשיכו הוא והחיילים בשטח לשהות בסמוך לנגמ"ש, יש חשש כבד שכתוצאה מהפיצוצים יורחב מעגל הנפגעים. "אני מבין שאין סיכוי שיש שם מישהו חי בפנים", הוא מספר בכאב. "חזרתי לקשר ואמרתי: "עצרו הכל ותתרחקו מהנגמ"ש, אין שם מישהו שחי".

הכוח מתרחק מעט מהמקום ופותח מייד בסריקות במרחב, מחשש להימצאות מחבלים ומחשש כבד לחטיפת אחד החיילים שהיה בנגמ"ש. בשעה 00:46 מדווח ארז המג"ד ברשת הקשר החטיבתית: "היתקלות של מסגרת 5 שלי בקו הבתים שלהם, יש פצועים". ארז מצליח להגיע במהירות לאזור ומבצע תחקיר מהיר של האירוע בתוך מטע של לימונים. ביחד עם הכוח, מתחיל המג"ד באופן מיידי בביצוע סריקות מסביב למבנה ובתוכו לאיתור מחבלים. בנוסף הוא פוקד על טיפול בנפגעים ועל אבטחת הנגמ"ש, שעדיין בוער, מחשש לחטיפת חיילים. תוך כדי סריקות נכנס הכוח למבנה הסמוך בנסיון לאתר מחבלים. הכוח מבחין בדלת סגורה וממולכדת. לאחר פריצת הדלת נגלה לעיני הכוח פיר מנהרה מתחת לגרם המדרגות שבמבנה. ממנהרה זו, ככל הנראה, יצאו המחבלים שירו על הכוח ודרכה נמלטו. הנגמ"ש, שהמשיך לבעור עוד שעות ארוכות, פונה לשטח ישראל כאשר דבר כמעט ולא נשאר ממנו. בעת שנפגע מהטילים, שהו בתוכו שבעה לוחמים: סמ"ר דניאל פומרנץ מכפר אז"ר, סמ"ר אורן נוח מהושעיה, סמל מקס שטיינברג מירושלים, סמ"ר שחר תעשה מפרדסיה, סמל שון מונדשיין מתל אביב, סמל בן וענונו מאשדוד וסמל אורון שאול מפוריה עלית. לאחר פעולה מאומצת של סריקות ויחידות ייעודיות, התברר כי ששת הלוחמים הראשונים נהרגו מייד בתחילת ההיתקלות, ועלה חשש כי סמל אורון שאול נעדר. במשך ימים ארוכים המתינה משפחתו של שאול באצילות ובמתח לבשורה – האם הוא חי או מת. לאחר ימים אחדים בישרו להם קציני צה"ל כי עבודות לזיהוי החללים קבעו בוודאות כי שאול נהרג באירוע.

בגדוד 13 ובחטיבת גולני כולה לא חשב לרגע מישהו כי בעקבות האירועים הקשים המתקפה תיעצר. על פי התרגולות ששיננו החיילים לפני הקרב, גם ברגעים קשים, בהם חבריהם נפצעים או נהרגים, הם ממשיכים קדימה, כדי להשלים את המשימה שהוטלה עליהם על ידי עם ישראל. כך היה גם הפעם. מ"פ ב', אביחי שגיא, היה זה שהוביל את המשך המתקפה ולאחר המבצע הוא זכה בצל"ש מפקד האוגדה על מעשיו באותו לילה. "בתאריך 19.07.2014 "גדוד גדעון" מחטיבת גולני החל בהתקפה", נכתב בצל"ש, "בשל ריבוי הנפגעים ותשומת הלב שהופנתה אליהם, עלה חשש שהתקדמות הגדוד תתעכב. סרן אביחי שגיא, נטל על עצמו האחריות להמשך התקדמות הגדוד, המשיך לפקד על פלוגתו והוביל פלוגה נוספת מהגדוד ופלוגת טנקים. עקב קשיים שהתגלו בנתיב ההתקדמות המתוכנן, נאלץ סרן אביחי שגיא להורות על שינוי הנתיב, בשעת לילה בשטח בנוי ולא מוכר ואל מול אויב שארב בכל פינה. למרות זאת, הצליח להוביל את הכוח להתקפה על מתחם האויב ולפגוע במחבלים רבים. פעולתו של סרן אביחי אפשרה לגדוד ולחטיבה לעמוד במשימתם".

גדוד 13 המשיך לנהל קרבות עיקשים מול המחבלים, למרות האבדות הקשות, והצליח גם לפגוע במחבלים רבים, שחלקם ירו מתוך בתי חולים. כמות האירועים רק הלכה וגברה. בשעה 02:17 הגיעה פלוגה ג' בפיקודו של יוני הוכמן לאזור הבתים, אליו היתה אמורה להגיע על פי התכנון. הכול, כמובן, תחת אש כבדה. מחשש שפתחי הבית ממולכדים, פעלו הלוחמים על פי הנהלים, ושלחו דחפור שיפער פתח בחזית הבית, שדרכו יוכלו להיכנס. הדחפור ביצע את עבודתו במהירות ויצר פתח עבור הנמ"ר, אך התברר כי הקורות עדיין נותרו תלויות מהתקרה. הנמ"ר, בו היה המ"מ יוסף מלכיאלי, חזר לאחור. מלכיאלי תכנן לזרוק לתוך הבית רימון, במטרה לפגוע במחבלים שעשויים להימצא במקום לפני כניסת החיילים. הוא הורה לנהג על פתיחת הדלת האחורית של הנמ"ר, אך זאת נתקעה בקיר, ונפתחה רק בחלקה. המבנה היה חשוך לחלוטין ומלא אבק. הנגביסט ירה צרור לתוך הבית פנימה ומלכיאלי החליט לזרוק את הרימון מתוך פתח המפקד. הוא פתח את הנצרה והשליך את הרימון לתוך המבנה, אבל אז קרסה אחת התקרות על הנמ"ר. הרימון פגע בתקרה וחזר פנימה לתוך הנמ"ר, שהיה מלא בחיילים שעמדו בדיוק לפרוק ממנו ובתחמושת רבה שנועדה ללחימת המחלקה והפלוגה. הנצרה של הרימון היתה כבר פתוחה, כשהוא התגלגל לו מתחת לכסאו של המ"מ מלכיאלי. עכשיו זה עניין של פחות משלוש שניות עד שהרימון מתפוצץ בתוך הנמ"ר וגורם לאסון כבד. מלכיאלי ראה את הרימון מתגלגל פנימה, ותוך שנייה קיבל החלטה דרמטית. הוא כרע עם גופו לעבר הרימון וסגר את הגפיים התחתונות בתנוחת ישיבה על הרימון, במטרה למזער את הנזק של פגיעה בחייליו. תוך שנייה הרימון התפוצץ תחתיו. מלכיאלי נפצע באורח קשה, אך מעשהו האמיץ, הפחית את פגיעת הרימון שהתפוצץ בתשעת הלוחמים הנוספים, שנפצעו גם הם. יוני הוכמן, המ"פ שהיה בנמ"ר, עף כתוצאה מהפיצוץ, אך הבין את מה שקרה במהירות, יצא החוצה מהנמ"ר דרך תא המפקד, והחל למשוך את הלוחמים הפצועים אל הסיפון של הנמ"ר. תוך כדי הוא מורה לאיתי אליסיאן, החובש שנפצע אף הוא, לטפל בעצמו ולעבור ולטפל בפצועים. איתי, שנכח שבועות קודם לכן באותו יום חובשים שערכו חובשי גדוד 13 בחרמון, מוציא את מה שתרגל אז לפועל בזמן אמת. למרות פציעתו הוא עובר על כל אחד מהפצועים, ומעניק להם טיפול שמונע את החמרת מצבם. באותו שלב נמצא גדוד 13 בעיצומם של כמה אירועי לחימה במקביל. גנון, בקור רוח, מפקד על משימת החילוץ של הפצועים. גדוד 13 לא עוצר לרגע. המג"ד אלקבץ מספר על מעשהו של מלכיאלי: "המעשה של מלכיאלי, שישב על הרימון ובעצם מנע פגיעה קשה יותר בחייליו, משקף את ערך הרעות והנחישות של מ"מ בגדוד 13, שמונע פגיעה בחייליו ומסכן את חייו למענם. בקוד האתי של צה"ל נדרשים לוחמים וקצינים לחרף נפשם על שני ערכים – רעות ודבקות במשימה. למרות שמלכיאלי זרק את הרימון על פי נוהל, בשל המולת הקרב, התקרה הקורסת והראות הלקויה, הרימון חזר פנימה ומלכיאלי לקח אחריות לא רק על המעשה שלו, אלא גם על מחלקתו, וספג את פיצוץ הרימון".
למרות הנפגעים, המשיכה המחלקה שלוחמיה היו בנגמ"ש להילחם עד סוף המבצע, על אף שכמחצית מלוחמיה נפגעו.

גדוד 13 עצמו ימשיך ויפגע בשעות ובימים הקרובים במחבלים רבים. את המג"ד אלקבץ הדבר לא הפתיע, בייחוד על רקע הצטיינותם של מפקדי הפלוגות בקרבות. כך הוא סיפר לאחר המבצע: "עיני הלוחמים נשואות אל מפקדי גדוד 13, זו לא סיסמא במהלך הקרב, ובעיקר כאשר הלחימה הופכת קרובה ומוחשית יותר ויותר. במהלך אירועי הלחימה השונים, ברגעים הקשים של הקרב, בזמנים של אי וודאות וחששות, הלוחמים הרימו מבט לעבר מפקדיהם וחיפשו מנהיג עם בטחון עצמי, אומץ לב, מקצועי, בגובה העיניים, שמסמן את הדרך – ומפקדים החדירו תחושת בטחון ויצרו הזדהות בקרב הלוחמים". הלילה הקשה של חטיבת גולני נמשך, לאחר שמג"ד הגדס"ר, רועי לוי, נפצע קשה וסגנו צפריר בר אור וקצין האג"ם צביקה קפלן נהרגו. מאוחר יותר, עם עלות השחר, נפצע גם המח"ט עליאן ופונה לבית החולים. למרות זאת, חטיבת גולני כולה המשיכה במשימה ללא כל היסוס, ונעה פנימה בכל הכוח, לעבר המקומות השורצים מחבלים, מטעני צד ואש. אירוע רדף אירוע, בלי רגע אחד של הפסקה.

ב-22 ביולי בשעות הבוקר, לאחר מספר ימי פעילות ללא הפסקה ברצועת עזה, יצא כוח של גדוד 13 לכיוון בית החולים אל-וופא, על מנת לסרוק אותו ולחפש מידע מודיעיני בבית החולים, משם כזכור נורתה אש לעבר לוחמי צה"ל. כמאה מטרים לפני בית החולים, קיבל הכוח פקודה לעצור, כיוון שלא ניתן אישור להיכנס לבית החולים. לוחמי הגדוד, בפיקודו של המג"ד אלקבץ, מחליטים שלא לבזבז את הזמן בהמתנה חסרת מעש, וליזום פעילות. בעזרת דחפור D9 גדול, הם מבצעים חישוף של האזור בו היה מפעל בטון גדול, וזאת על מנת לאתר מנהרה התקפית גדולה במיוחד, שעל פי המידע המודיעיני היתה אמורה להיות באזור. היה זה לאחר שלושה ימים בהם התבצע באותו אזור אין סוף ירי לעבר כוחות צה"ל, ובדיעבד הבינו בגדוד 13 מדוע היה חשוב כל כך למחבלים לסלק את לוחמי גולני מהמקום. במהלך שעות העבודה באותו היום, הופעלו לא פחות משישה מטענים לעבר הכוחות, ארבעה מהם לעבר הדחפור ועוד שניים לעבר לוחמי גולני, דבר שגרם לפציעתו של הסמג"ד גנון. מטרת המטענים, מתברר, היתה לשמור על ה"אוצר" החשוב של המחבלים – מנהרה שהתגלתה באותו היום, לאחר עבודות לחשיפתה על ידי לוחמי הגדוד. המג"ד אלקבץ: "המטרה של המחבלים היתה לשמור על המנהרה החשובה הזאת בכל מחיר, ולכן במשך מספר ימים הם לא הפסיקו לירות לעבר הכוחות שהיו במקום. הם תכננו לגבות עליה מחיר כבד מאוד, וכשגילינו אותה היתה להם בעיה קשה".
לאחר חשיפת המנהרה ואיתור התוואי שלה, היא פוצצה. ראש מטה החטיבה, אור יואלי, בעברו מג"ד 13 ומי שליווה את הגדוד במהלך ימי הלחימה וזכה להערכה רבה מהמפקדים בגדוד על תמיכתו, דיווח בקשר: "לספירה לאחור של קודקוד לפיצוץ המנהרה לשטח מדינת ישראל, אתה רשאי. עיני ואוזני היישובים בדרום נשואות לספירה שלך. בהצלחה. שלוש, שתיים, אחד, הפעל פיצוץ". אלקבץ המג"ד פיקד על הכוחות בשטח, ודיווח ברשת הקשר החטיבתית: "הפיצוץ לקח, המנהרה הושמדה". יואלי הרמ"ט ענה לו: "עבודה מצויינת, יישר כוח!".

ב-23 ביולי, לאחר כחמישה ימי לחימה, האויב המשיך לבצע ירי כבד של נק"ל (נשק קל), צלפים וטילים נגד טנקים מבית החולים אל-וופא. לאור הירי הבלתי פוסק וההבנה כי בית החולים מהווה נכס אסטרטגי לאויב, ואליו מחוברות כל המנהרות במרחב, הוחלט על השמדתו. הגדוד מכניס את מטוסי הקרב של חיל האוויר לתקיפה בטווחים קרובים לכוחות שעל הקרקע, ומשמיד את בית החולים. לאחר השמדתו נצפים בקרקע ובסמוך לבית החולים מוקדים רבים מהם יוצא עשן, דבר המעיד על כך שאכן בית החולים היווה מרכז לתשתיות המנהור במרחב הגדודי.

חטיבת גולני כולה ממשיכה בלחימה עיקשת, כאשר הגדוד, על אף המחיר הקשה ששילמו לוחמיו, מוביל את הלחימה. ביחד עם שני הנמ"רים של חפ"ק המג"ד, אלקבץ ממשיך להוביל את הלחימה בגזרה, שנרגעה מעט, לאחר ימי הלחימה האינטנסיביים. ב-23 ביולי בשעה 10:40 לערך, בעוד הוא נמצא בנמ"ר שלו ומאחוריו, במרחק של 50 מטר, נמצא הנמ"ר השני של החפ"ק בפיקודו, מגיחים לפתע ממנהרה שני מחבלים ואוחזים בידם מטול אר. פי. ג'י.. תוך שניות הם פותחים בירי מנשק קל לעבר המג"ד וצוותו, אך סגן הקשר"ג וקשר הקמ"ן, שהיו בחפ"ק, מזהים אותם ויורים לעברם מהמקלע של הנמ"ר. המחבלים מחוסלים. גדוד 13 ממשיך במשימותיו עד לסוף המבצע, וב-24 ביולי, בשעה 07:00, הוא שוב פוגע במחבלים.

הפלוגה המסייעת של גדוד 13, שאיבדה שבעה מלוחמיה באירוע הנגמ"ש בליל הלחימה הראשון, המשיכה להילחם בכל כוחה, למרות האובדן, וכבר פגעה בכמה וכמה מחבלים במהלך הימים מאז נכנסה לעזה, אך לא אמרה די. בלילה שבין יום רביעי לחמישי, בעוד ערפל כבד מאוד מכסה את אזור האירוע בו התרחש פיצוץ הנגמ"ש, הורה מ"פ המסייעת, אהוד מויאל, להשכיב מארבי כיתות סמוך למקום, וזאת כדי להמשיך את הסריקות אחר חלקי גופות במקום על ידי יחידות מיוחדות שונות ולוחמי הפלוגה. מויאל ידע כי למחבלים יש יתרון באזור, עקב היכרותם את השטח, והעריך כי הם ינסו לבצע חטיפה דווקא באזור הזה ודווקא תחת הערפל הכבד. על כן הוא פיצל את הכוח שלו לקבוצות קטנות ופיזר אותן בשטח. תוך כדי מארב של מחלקת הרתק, הגיחו שני מחבלים ופתחו לעברם באש, ממנה נפגע ונפצע אחד המ"כים. תוך כדי קרב ניסה אחד המחבלים לבצע איגוף מצידו השני של המבנה שסמוך אליו שהו הלוחמים, אך זוהה על ידי מחלקת טילי ה"גיל", שפתחה לעברו באש וחיסלה אותו. ארז המג"ד, שיצא לסריקות בעקבות החוליה, זיהה שלוש מחסניות שנמצאו במרחק קטן זו מזו. הוא מבין שמדובר במלכודת שאמורה למשוך את הלוחמים לעבר מטען גדול. האבחנה החדה הזאת, תוך כדי מרדף, הביאה לעצירתו, והכוח, בסיוע טנק שהיה עימם, הצליח לאתר את המטען שאמור היה לפגוע בלוחמים.

ימי הלחימה הרצופים לא פסקו וגדוד 13 המשיך בפעילותו ללא הרף. ב-21 ביולי הגדוד השלים את איתור תוואי המנהרה ההתקפית, חשף ופוצץ אותה בעזרת חומר נפץ רב. לאחר מכן ביצע נוהל קרב בן יומיים, ובהמשך לקח חלק בקרב חטיבתי נוסף, שמטרתו היתה השמדת מנהרה התקפית נוספת שנועדה לפגוע בתושבי קיבוץ כפר עזה. במהלך הקרב חיסלו לוחמי הגדוד שמונה מחבלים נוספים, פגעו בעוד מחבלים רבים נוספים ואיתרו פירי מנהרה במרחב הלחימה הגדודי. תוך כדי איתור פירי המנהרה, שוב ניסו המחבלים לבצע אירוע משיכה לכוחות הגדוד, על מנת לקרב אליהם את הלוחמים ולפגוע בהם. מספר מחבלים זרקו לפתע רימון עשן מתוך פיר של מנהרה, כדי שלוחמי הגדוד ששהו באזור יתקדמו לעבר הפיר, ואז יופעלו כנגדם מטענים. אלקבץ ומ"פ ב' אביחי מבינים שמדובר באירוע משיכה, ולאחר ביצוע ירי מקלעים ופגזים על הנקודה, הם מבצעים חישוף של הקרקע ולעיניהם נגלית מנהרה נוספת שהסתתרה במרחב הלחימה.

גדוד 13 יצא אחרון מרצועת עזה, וזאת לאחר שהשלים פיצוץ של מנהרה התקפית נוספת. בכך השלים הגדוד את כתיבתו של אחד הפרקים המפוארים בתולדותיו. 43 מחבלים נפגעו בגזרת גדוד 13, והתגלו שתי מנהרות התקפיות ועוד 13 מנהרות הגנתיות. החשבון, אותו פתחו המחבלים עם לוחמי הגדוד בשעות הראשונות של הקרב, נסגר. מ"פ המסייעת מויאל: "עוצמתו של "גדוד גדעון" הורגשה מאוד תוך כדי הלחימה והאירועים, בכך שהגדוד המשיך להילחם ולדחוף קדימה, על אף מספר ההרוגים והפצועים הגדול, ובכך שאפילו לא עברה מחשבה בראשם של הלוחמים להפסיק ולהילחם". בכינוס הגדוד לאחר תשעה ימי קרב רצופים, הביע המג"ד אלקבץ את הערכתו ללוחמים ואמר כי הגדוד ביצע את כל המצופה ממנו. הגדוד עוד שב לשטח, וב-2 באוגוסט השלים את משימותיו ויצא מרצועת עזה יחד עם שאר כוחות גולני. קציני הגדוד ביצעו תחקירים מעמיקים, השלימו את סדר הכוחות החסר, ביקרו את הפצועים בבתי החולים וליוו ללא הפסקה את המשפחות השכולות. אלקבץ: "רוח הלחימה של הגדוד, שלא דעכה גם כשספג אבידות קשות ביממה הראשונה של מבצע צוק איתן, רוחם האיתנה של מפקדי ולוחמי הגדוד, הובילה אותם לדחוף קדימה ולצאת מעזה בתחושת ניצחון. הבטתי בעיניהם של הלוחמים במהלך המבצע ולא ראיתי פחד או בלבול אצל אף אחד. כולם אמרו "אנחנו רוצים להמשיך ולהילחם". הגדוד ילווה את המשפחות השכולות לאורך חייהן והוא חב חובה מוסרית עמוקה לבני משפחות הנופלים".

חטיבת גולני יצאה מעזה בחזרה לישראל ולוחמיה נתקלו באהבה אין סופית של אזרחי ישראל כלפיהם. החטיבה, שאיבדה 16 לוחמים במבצע ועוד כ-200 מלוחמיה נפצעו, רשמה הישגים מרשימים בלחימה והובילה את צה"ל כולו. גדוד 13 ספג את מרבית האבדות של החטיבה, אך הצליח להוכיח שוב, כפי שעשה בכל מלחמות ישראל, כי הוא שייך לזן מיוחד, זן המוכר רק ללוחמי "גדוד גדעון".