סמל ראשון
נח אורן שמחה

בנם של חוה רייכל ויגאל. נולד ביום י' בניסן תשנ"ב (13.4.1992) בקיבוץ מעלה גלבוע. ילד שלישי במשפחה, אח ליוחאי, אלומה והראל.

אורן היה ילד יפה תואר, כחול עיניים, עם חיוך שובה לב וגומות חן שובבות. מילדות היה חבר ורֵע לאֶחיו ולאחותו. "אנחנו צמודים בגיל ובאופן טבעי היינו צמד-חמד," שיתפה אלומה אחותו מזיכרונותיה. "שיחקנו בחוץ משחקי דמיון, רכבנו על אופניים במושב והעברנו את זמננו במשחקים אחר הצהריים ובמשך שבתות שלמות. … כשהיינו בגן לא הצלחנו להבין: אם לך יש יום הולדת לפניי, אז איך אני גדולה ממך? אז פיתחנו תיאוריה שאתה נולדת ראשון, אבל אני גדלתי מאוד מהר."

ילדותו המוקדמת עברה עליו במושב שדה אילן, והוא למד והתחנך בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי בקיבוץ לביא. בעקבות ההחלטה של משפחתו לעבור לגור ביישוב הושעיה עבר אורן ללמוד בבית הספר הממלכתי-דתי "נתיב" בהושעיה. מכיתה ט' המשיך אורן את לימודיו בישיבה התיכונית "אורט" בטבריה, במגמת מדעי המחשב.

מנהל הישיבה, איתן כאלף, סיפר על תלמידו: "בחור נאה, בעל עיניים כחולות וטובות וחיוך ביישני. לאורן היה לב ענק שידע להכיל ולעזור לזולת. הכול עשה בשקט ובענווה רבה. הציב לעצמו אתגרים לימודיים וערכיים ולא נח עד שסיים אותם במלואם. חברים אהבו אותו מאוֹד, היה נאמן ואהוד ביותר. מלח הארץ, אוהב ואהוב, איש תורה ועבודה, עם נשמה גדולה." אורן אהב את הישיבה וראה בה בית. "היה חשוב לו שהישיבה תהיה יפה ומטופחת, שיהיו בה פרחים ועצים," מוסיף כאלף, "ולכן יצא ביוזמה לתחזק את הגינות והמדשאות. לטובת מטרה זו גייס תלמידים נוספים שבאו לעבוד בתורנות מידי שבוע. מסורת זו עדיין קיימת בישיבה, ואף תמשיך להתקיים."

בבית היה אורן יד ימינם של אימו ואביו, שותף מלא ופעיל. הוא היטה שכם וידע לבצע כל מטלה בבית ובגינה: צביעה, גינון, קניות, כביסה או גיהוץ.

עם סיום לימודיו בישיבה בחר במכינה הקדם-צבאית "עֹצם" בעצמונה, ולאחר שנה החליט להמשיך ללמוד עוד קצת, כדי להתחזק לקראת השירות הצבאי.

חבריו מספרים על אדם מיוחד, בעל לב זהב, בחור חזק ואיתן שלא ביטא כל קושי אלא הרעיף עזרה על סובביו. תמיד פעל למען הזולת, נכון לסייע לכל אחד בעשייה, בנתינה, בעצה טובה. כשהרגיש שיש בכך צורך, נתן או השאיל לאחרים בלי לחשוב פעמיים מהציוד האישי שלו, מבגדיו וחילק מכספו למי שנזקק. אהב לבלות עם חבריו ולהיות שם בשבילם, להקשיב ולתמוך בכל עת, ידע לעודד ממקום אמיתי ועמוק. בנעוריו דבק בו הכינוי "ג'מוס" בשל הכתפיים החזקות והרחבות שסחבו חברים וציוד בעת הצורך.

בתקופת התיכון עזר לחבר שמשפחתו נזקקה לסיוע במשק החקלאי, ובמכינה השקיע בהעברתה מהאתר הזמני ביתד למבני הקבע. כשהכיתה במכינה החליטה לקנות לרב אהרון מתנת פרידה – שולחן לקריאה בעמידה (סטנדר), אורן הזמין את המתנה, קנה אותה וגם סחב את הסטנדר באוטובוסים וברכבת מטבריה ועד מושב נווה שבנגב. וכשיצאו החברים לטיול או סתם ישבו על החוף או על שפת המעיין, אורן היה זה שהתנדב להכין קפה ולעשות על האש.

"תמיד נתת את הנשמה ואת הלב," אמרה אימו. "הנתינה אצלך הייתה בכל נשימה שנשמת, וביחד עם האהבה שבך הפכת זאת לאמנות לשמה … כל זאת עשית תמיד בשמחה, בלב שלם, במאור פנים, בחיוך ובניצוץ בעיניים".

כשמו השני, שמחה, ידע אורן לשמוח וליהנות מהדברים הקטנים של היום יום, למשל כוס קפה קר מלא בקרח. קל היה להעלות אצלו את החיוך המפורסם עם הגומה, וגם אחייניו אהבוהו בזכות משחקיו איתם והצחוק המתגלגל.

אורן היה איש של טבע וטייל רבות באזורים רבים בארץ. כמי שאהב מאוד את הים והתייחס למים כמקור חיים, בילה כל רגע פנוי בטיולים במקורות מים בארץ, בהשטת הקיאק שלו ושל בועז חברו ובטבילה במעיין או בים. לא זו בלבד, במשך שנתיים היה שחקן כדור מים בקבוצת "הפועל יקנעם".

מאז כיתה י"א כיוון אורן לקרבי ביותר. בחירתו הראשונה הייתה השייטת משום אהבתו למים אבל אחרי שני הגיבושים הבין שעליו להמשיך הלאה. ב-11 במרס 2012 התגייס אורן לפלס"ר (פלוגת סיור) "גולני" ושירת כלוחם בסיירת "גולני". בהמשך עבר למסייעת של גדוד 13, סיים בהצלחה קורס מ"כים (מפקדי כיתות) והמשיך בגדוד כמפקד כיתה במחלקה 5. אורן היה לוחם ומפקד נערץ, דוגמה ומופת בעזרה לזולת, לחייליו ולמפקדיו. בכוחו הפיזי הרב סחב אלונקה ועליה חבר שרגלו נשברה, נשא חברים שהתקשו לעמוד במסע ואת ציודם, וחזר לאחור בריצה כדי לעזור לאחרים לסיים את המסלול. מכיוון שלא התלונן, רק מעטים ידעו שהיו לו שברי הליכה ומאמץ בשתי הרגליים ושסבל מכאבים עזים.

"הדבר הבולט לאורך חייך הוא אהבת האדם באשר הוא," אמרה אימו. אורן אהב וקיבל כל אדם – חובש כיפה או לא, מהעיר או מהכפר, צעיר או מבוגר." הוא ראה בכל אחד את המיוחד שבו, את הטוב, אין זה חשוב היכן למד ומה לבש. היה אוהב ונעים לכולם, דואג, חייכן ורגיש. "קיימת את מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' עם כל הלב," הוסיפה אימו, "וכולם החזירו לך אהבה. … בישיבה בטבריה או במכינה ב'עֹצם' או בקורסים במהלך השירות הצבאי, סבבו אותך חברים מכל קצוות הארץ, ונתת לכל אחד מהם את התחושה כי הוא יחיד ומיוחד רק לך. … תמיד הרשים אותי איך ניהלת מהטלפון הנייד את חמ"ל החברים שלך, ולמרות מגבלות הצבא שמרת על קשר עם כולם."

בזכות יכולתו של אורן לזכור את חבריו הרבים, לתקשר איתם ולהתחבר לכל אחד לנשמה, הוא התנחל לכולם בלבבות. מעגלים רבים עבר בעשרים ושתיים שנותיו ומכולם שמר על קשר עם חברים תושבי האזור, חברים מאימוני כדור מים, מהתנדבותו בארגון "השומר החדש", מלימודיו במכינה, מהגיבושים ומכל שלב בשירות: בפלס"ר מחלקת "גיל", גדוד 13, קורס לוט"ר (לוחמה בטרור), קורס סיור, קורס צלפים, קורס צניחה וקורס מ"כים. אין פלא שלוח השנה שלו היה מלא בתזכורות לימי הולדת. כמעט בכל יום בשנה רשומים שלושה-ארבעה שמות חברים.

ביוני 2014 התגבר ירי רקטות מרצועת עזה לישראל, ובעקבותיו יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" נגד החמאס. המבצע החל ב-8 ביולי 2014 בהפצצות מהאוויר, וכעבור תשעה ימים, ב-17 ביולי, החלה כניסת כוחות קרקע של צה"ל לרצועת עזה במטרה לפגוע במוקדי הירי, לאתר ולהרוס מנהרות לחימה שמובילות לישראל ולפגוע בתשתיות הטרור של ארגון חמאס. אורן – לוחם ללא חת – יצא בראש חייליו למשימות המבצעיות ברצועת עזה.

בתחילת הקרב בשכונת סג'עייה ביום כ"ב בתמוז תשע"ד (20.7.2014), נכנסו לאזור תשעה חיילים ממחלקת הסיור של גדוד 13 בנגמ"ש (נושא גייסות משוריין). הנגמ"ש נתקע באחד מרחובות השכונה כתוצאה מתקלה מכנית, ובמהלך הניסיון לחלצו, הוא הותקף בטילי נ"ט (נגד טנקים). אורן נפל בקרב כמפקד כיתה לצד חייליו. בן עשרים ושתיים היה בנפלו. באותו קרב נפלו עוד שישה לוחמי "גולני" – סמל-ראשון דניאל פומרנץ, סמל-ראשון אורון שאול, סמל-ראשון שחר תעשה, סמל בן יצחק וענונו, סמל שון מונדשיין וסמל מקס דונלד שטיינברג.

אורן הובא למנוחות בבית העלמין בהושעיה שבגליל התחתון, מקום מגוריו. הותיר הורים, שני אחים ואחות. על מצבתו חקקו בני המשפחה את הפסוק: "אוֹר זָרֻע לַצַּדיק וּליִשְרי-לב שמחָה" (תהילים צז, יא), והוסיפו: "לב טהור, אהוב על הבריות, מלא שמחה".

אביו נפרד ממנו במילים: "אורן שמחה – בני היקר והאהוב. הבן יקיר לי אפרים … היית ילד חכם וסקרן. רכשת ידע רב בהרבה נושאים ותחומים. היית ילד ואיש חזק. אתה חייל, לוחם ואיש העשוי ללא חת. אבל אתה גם רגיש, קשוב, עדין ומשמש משענת ודוגמה להרבה מחבריך. והכול עם חיוך חם ונעים. … קיבלנו אמא ואני לידינו פיקדון גדול ונפלא. קיבלנו אותך! קיבלנו אותך כפיקדון יקר למשך עשרים ושתיים שנה. השתדלנו מאוד לטפל ולשמור עליך ככל שרק יכולנו. אנחנו יכולים רק לפנות אל הקב"ה ולהודות לו על כך שבחר בנו לקבל לידיים שלנו את הפיקדון הנפלא הזה. … אתה תהיה בתוכנו לעולם! אוהבים אותך ומתגעגעים אליך מאוד!"

"אורן שלי," כתבה אימו, "מהרגע שנולדת היית הנשמה שלי. רגיש, עדין, חייכן, אוהב ואהוב על הבריות. זכיתי … לראות אותך גדל, מגבש את זהותך והופך לעלם חמודות. למדת להסתכל על כל קושי כאתגר, להוציא את המתוק מהעז. למדת להסתכל על עצמך פנימה ולהקשיב לרחשי ליבך, למצוא את האמת הפנימית שלך וללכת בדרכה. זכרת תמיד מאין באת ולאן אתה הולך. … ואני מחכה שתגיע ותעניק לי חיבוק חזק ועוטף כמו שרק אתה ידעת להעניק לי עם החיוך וניצוץ בעיניים."

אלומה אחותו סיפרה על שיחתה האחרונה עימו: "הכול מתבטא במשפט אחד שאמרת לפני מותך. משפט שהוא בעצם פרידה, אבל גם המתנה הכי גדולה וטובה שיכולת להעניק לנו לפני לכתך. מתנה שמאוד מאפיינת אותך! … התקשרת אליי ביום שישי … הייתי באמצע הניקיונות של שבת וכשארבעת הילדים מסתובבים לי בין הרגליים. דיברנו … ואז אמרת לי בקול הרגוע שלך: 'טוב, אז התקשרתי להגיד לכם שבת שלום'. ואז היו כמה שניות של שקט והמשכת: 'ושאני אוהב אתכם'. עוד כמה שניות של שקט. אני מתחילה להיחנק מבכי ואז אתה פרצת בבכי. שמעתי את זה היטב בטלפון. … ניסיתי לחזק את רוחך ולעודד אותך שאנחנו איתך! מתפללים עליך ועל כל החיילים. … אחר כך הבנתי שהתקשרת לכולנו: אבא, אמא, יוחאי ואליי, אחד-אחד לתת לנו את המתנה האחרונה שלך! אורן זה אתה! אדם אוהב!"

בשלושים למותו אמר אביו: "אני עדיין שומע באוזניים את הקול שלך. הקול שלך שמספר את שעבר עליך בתקופה האחרונה. הקול שמתבדח. הקול שפותח בזמירות השבת. אני עדיין מרגיש את היד שלי על העורף שלך עם הצ'פחה הקטנה לאחר שאני מסיים לברך אותך את ברכת הבנים. בעת ההלוויה אמרתי שאתה אורן שמחה, גמרת לתקן את התיקונים שלך בעולם הזה ונשמתך עלתה בסערה השמימה. … במהלך החודש שחלף פקדו אותנו עשרות רבות של חברים שלך מכל השנים ומכל המסגרות. הסיפורים ששמענו מהם, הקשר שלך עם כל אחד ואחד, הרושם החזק שהשארת על כל אחד ואחד, המעשים שלך. … במשך חייך השארת רושם טוב, חזק ועמוק על כל מי שהכרת. אתה השלמת את התפקיד שלך ואת התיקון שלך בעולם הזה. … אתה תהיה בתוכנו לעולם! אוהבים אותך ומתגעגעים אליך מאוד!"

בעקבות דברים אלה כתב אלעזר פינקוביץ לזכר אורן את השיר "תיקונים" והלחין יואל קופלנד: "לתקן תיקונים, ייעודו של אדם / תיקונים שרק לו הזכות לתקנם // חבריו והוריו, משפחתו לתפארת / עבורם פיקדון הוא, פיקדון למשמרת // ומרגע שתם לתקן תיקוניו / אז יושיט יד האל וייקחהו אליו // חבריו והוריו, משפחתו לתפארת / ישיבו פיקדונו, יסיימו המשמרת…"

לאחר נפילתך שמענו סיפור שבצניעותך לא סיפרת," אמרה אימו בהספידה אותו, "איך הצלת מטביעה בלב ים בחורה שנסחפה במערבולת, ואתה – שחיין מבטן ומלידה – שחית בים גועש … והשבת אותה לחוף בבטחה."

אלומה אחותו ספדה לו: "אורן, אני יודעת שמה שמפריד בינינו זאת רק הדלת. אתה פה איתנו. אני מרגישה אותך כל כך חזק. מרגישה אותך ממש חי את חיינו."

מאוחר יותר, ובהשראת הסיפור על רבנו נחמן ושיחתו עם בתו לפני מותו. כתבה שיר: "הדלת נסגרה בטריקה / אתה עלית בסערה השמימה, לעולם שכולו טהרה / הגעגוע לשמחה, הגעגוע לגומה / הגעגוע לכתף רחבה וחיבוקך / אורן, דלת זה מה שמפריד / פתח אותה ובוא אליי / הגעגוע מנכר, ומתפלל שארגיש / אותך ואת חיוכך // וכעת אני עומדת ותוהה / האם אתגבר ואת הדלת אצליח לפתוח / אולי לשבור אותה / אולי לפרוץ את מנעולה / ריבונו של עולם פתח לנו שער בעת נעילת שער! // אורן, דלת זה מה שמפריד, / פתח אותה ובוא אליי / הגעגוע מנכר ומתפלל שאראה / אותך ואת חיוכך // מלאך יפה, מלאך טהור / חייך אלינו מלמעלה מעל הדלת הסוגרת / חזק אותנו ושמור עלינו / ואנו ננצור בליבנו / שמה שמפריד בנינו זה רק הדלת…"

הרב יורם קופמן ממכינת "עֹצם" ספד לו: "היום עלית בסערה השמימה, לקחת עמך את החיוך הבלתי נשכח, היית ממש טוב לה' וטוב לבריות. … אשרינו שזכינו להיות במחיצתך, לשמוח, לצחוק, ללמוד … להפנים מהאור הגדול והטהור של נשמתך. … כשנזכרים בך דבר ראשון עולה חיוך מתוק שאף פעם לא יורד. בחור חסון, חזק, וביחד עם זה טוב לב, ורגיש, ותמיד ראשון לעזור. את כל מי שתשאל יגיד לך ישר שאתה חבר הכי טוב. לוחם ללא חת במלחמתה של תורה ובשדה הקרב. כשאתה קובע מטרה אין מה שיעצור אותך, וכל קושי מפרק עד שנעלם. עכשיו אתה מלאך בשמים, דומה מאוד למה שהיית כשהיית כאן."

במעגל המתכננים כיצד ראוי ונכון להנציחו ישבו עם הוריו חברים מהושעיה, מהמכינה, מהשירות הצבאי, דתיים וחילונים. "שוב אתה הגורם המלכד והמאחד," כתבה לו אימו. בפורום זה הוחלט להנציחו בהקמת "מצפה אורן", שישמש נקודת עצירה והתרעננות על רכס ציפורי להולכים ב"שביל ישראל". הטיולים והניווטים בשטח היו קרובים לליבו של אורן והוא אהב מאוד נקודת תצפית זו שבה נהגו החברים להיפגש כל יום שישי לקפה. לשם הקמת המצפה ארגנו חבריו ערב התרמה ומכירת צמידי סיליקון. חבריו למכינת עצמונה יזמו תכנית לימוד לזכרו; נבחרת כדור המים ביקנעם ערכה טורניר להנצחתו, ובו השתתפו השחקנים ומשפחותיהם, חברים מהיישוב ומהסביבה; ובפייסבוק נפתח "עמוד לזכרו של אורן נח הי"ד".ש