גדוד 13 בין השנים 1967-1973

גדוד 13 בין השנים 1967-1973 המערכה שבין המלחמות
מלחמת ששת הימים הסתיימה בניצחון גדול למדינת ישראל. צה"ל כבש שטח הגדול פי שלושה משטח המדינה קודם למלחמה, והיכה את מדינות ערב השכנות בהלם. הדבר לא גרם לאויבי ישראל לחדול מלהכין את המערכה הבאה ומלנסות לפגוע באזרחי ישראל, אך כמו תמיד הם מצאו מולם בכל החזיתות את לוחמי חטיבת גולני, וגדוד 13 בראשה. בתקופה שבין מלחמת ששת הימים ב-1967 למלחמת יום הכיפורים ב-1973, כמעט ולא היה מקום בארץ שלוחמי גדוד 13 לא היו בו, מגנים בחירוף נפש על מדינתם. הגדוד לחם באין ספור תקריות, שילם מחיר יקר בפצועים ובהרוגים מקרב מיטב לוחמיו, אך נותר איתן ברוחו וביצע את מה שהוא ידע לעשות הכי טוב מכולם – לשמור על עם ישראל. בתקופה זו יצאו לוחמי הגדוד הביתה לעתים רחוקות מאד, ונפרסו מגבול לבנון, דרך גבול סוריה ועד לגבול מצרים, ואף השתתפו בפעילויות מבצעיות מעבר לגבולות המדינה.

עיטור העוז על גבול הלבנון
בליל ה-26 באוקטובר 1968, היו לוחמי גדוד 13 בסיור אחד מני רבים בסמוך לקיבוץ דן שבגליל העליון, במטרה למנוע חדירת מחבלים אל יישובי האזור. בראש הסיור עמד סג"מ ויקטור וקסלר. וקסלר, יליד קהיר, גויס לצה"ל שנה וחצי קודם לכן במסגרת גרעין נח"ל, ולאחר קורס הקצינים הוא עבר לחטיבת גולני ושובץ בגדוד 13. הוא נודע והיה מוכר בין חייליו בזכות מעלותיו השונות, ובהן דאגתו להם והניסיון שלו להדביקם בדבר החשוב ביותר, מבחינתו – דבקות במטרה. כשם שפעל והיה מוכר בזכות תכונות אלו בחייו, כך התאפיין גם האירוע האחרון בחייו באותן מעלות. באותו הלילה, בעת שעמד בראש כוח הסיור, פתחו לפתע מחבלים באש לעברו ולעבר הכוח שבראשו עמד, מטווח קצר. אחד החיילים נהרג ו-וקסלר נפצע באורח קשה. אחת מרגליו נקטעה מיד, ורגלו השנייה רוסקה כמעט לחלוטין. למרות הפציעה הקשה, וקסלר התנהג כמצופה ממפקד בגדוד 13. הוא המשיך לפקד על הכוח, ירה לעבר המחבלים כשגופו שותת דם, והורה על טיפול בפצועים האחרים בכוח. כוח החילוץ שהגיע למקום פינה את המפקד הנערץ לטיפול בבית החולים, אך וקסלר נפטר עוד לפני הגיעו לשם. לאחר מותו קיבלו הוריו ואחותו בשמו את עיטור העוז, העיטור השני בחשיבותו בצה"ל. לצד העיטור נכתב כי וקסלר גילה אומץ לב, התנהגות למופת ודאגה לאנשיו. הוא הועלה לדרגת סגן לאחר מותו.

מפקד אחד מול שבעה מחבלים בגבול סוריה
הגדוד עבר מגבול לבנון לגבול סוריה, וגם שם לא חסרו תקריות, בהן עמדו לוחמי הגדוד כבולמים מפני המחבלים, ששאפו לחדור ליישובי הגולן.
בעת מלחמת ששת הימים, היה זלמן צאן תלמיד בכיתה י"ב, והביט בהשתאות על הניצחון המוחץ של צה"ל. תקופה קצרה לאחר מלחמת ששת הימים, התגייס צאן הצעיר לגדוד 13 של גולני. לצד השמחה על ניצחונה של ישראל, המשיכו בצה"ל מדי יום ביומו בשגרה שנועדה למנוע פעולות חבלניות כנגד אזרחי המדינה. הצבא עיבה והרחיב את פעילות הביטחון השוטף לאורך הגבולות החדשים והארוכים של המדינה. היתה זו התמודדות לא קלה כלל וכלל. צה"ל, הקטן יחסית, נאלץ לשמור מעתה על שטח עצום וגדול בהרבה ממה שאליו הורגל. משימת ההגנה על גבולות הארץ התבצעה אמנם מול צבאות ערב מוכים וחבולים, אך מדינות ערב – מלבד ניסיונות חוזרים ונשנים לפגוע בכוחות צה"ל ובאזרחי ישראל – הפעילו, מימנו ושלחו מחבלים, שהחלו לבצע פעולות טרור כנגד ישראל. רוחן של מדינות ערב לא רק שלא נחה, אלא שההשפלה והמפלה שספגו מידי ישראל במלחמת ששת הימים, הביאו עמן שאיפות נקם וניסיונות לבניית תשתיות טרור חדשות, במקום הצבאות הסדירים שהובסו. על כן נאלצו כוחות צה"ל לעבור במהירות מגזרה אחת לאחרת, בעודם שומרים ומגנים על גבולות ארוכים ושטחים נרחבים, ושומרים כמובן על שגרת אימונים. סלמן צאן סיפר על התקופה הראשונה שלאחר גיוסו: "אלה היו שינויים גדולים בזמן קצר מדי, ולא היו לנו מספיק כוחות להחזיק את כל השטח הזה. התחלנו לעשות פעילות מבצעית בכל הגבולות: היינו כובשים גבעה, חופרים כמה שוחות, שמים כמה שקים וקוראים לזה מוצב. מה שכן, אז היה ברור לנו שאנחנו נלחמים מול צבאות מסודרים. הטרור עוד היה בחיתוליו, המחבלים ניסו לבצע כל מיני פעולות נקודתיות, ואנחנו שיבשנו להם אותן בזו אחר זו". לוחמי גולני בגבול רמת הגולן לא ניצבו בדיוק על הגבול. הסיבה לכך היתה פשוטה – עדיין לא נבנתה גדר גבול סגורה ומתוחמת. באין גדר, ניסו המחבלים שוב ושוב לחדור לישראל ולהתקיל את לוחמי צה"ל ואת אזרחי המדינה. לוחמי גדוד 13 עסקו בתקופה זו בעיקר בהצבת מארבים ובביצוע מרדפים וסיורים שוטפים.
בפברואר 1969 היו לוחמי גדוד 13 ברמת הגולן, הגזרה המוכרת להם כל כך. לוחמי הפלוגה של צאן היו במוצב בדיוק מעל משולש הגבולות של ישראל, ירדן וסוריה, בנקודת המפגש בין נחלי הירמוך והרוקד. השגרה היתה מתישה, והחלה מדי בוקר ביציאה ארוכה לפתיחת ציר, דבר שגרר אחריו לא פעם תקריות אש.
ב-27 בפברואר עמד צאן, שסיים לא מכבר קורס קצינים, בראש סיור של לוחמי הפלוגה על אדמת רמת הגולן. הסיור התנהל ממפגש הגבולות ועד לאחד מגשרי הירמוך, מרחק של כ-14 ק"מ. היתה זו משימה מתישה, אותה ביצעו אין ספור פעמים קודם לכן. בדרך כלל היו הסיורים האלה מסתיימים, לכל היותר, בחילופי אש מרחוק, אך הפעם ציפתה לצאן ולחבריו הפתעה לא נעימה. צאן עמד בראש הטור, שביצע את פתיחת הציר יחד עם הגשש, שניסה לאתר סימני חדירה מהלילה שעבר. מאחוריהם, במרחק של כמה עשרות מטרים, צעדו שני לוחמים. אחד מהם אחז במקלע ובמרחק מה אחריהם נסע זחל"ם ריק, שהיה כלי פיתוי שנועד לספוג מוקש, אם חלילה היו מפספסים אותו ההולכים מלפנים. זחל"ם נוסף נסע במרחק של כ-60 מטרים מאחורי הזחל"ם הראשון, ובו מקלען וחובש. זחל"ם זה סגר את הטור השגרתי. הסיור השגרתי התקיים בקור העז של רמת הגולן ובשקט כמעט פסטורלי, דבר שהופר לפתע בפיצוץ עז, שהחריד את האזור כולו. צאן ולוחמיו עוד לא הספיקו להבין מה מקורו של הפיצוץ, כאשר לפתע יצאו מספר מחבלים מהשיחים הסמוכים וירו אל עבר הזחל"ם האחרון בטור שני רימונים. הזחל"ם התפוצץ ועלה באש, אך למרבה המזל הסתיימה התקרית בשלושה לוחמים שנפצעו קל. צאן התעשת תוך שניות. בעוד הזחל"ם שסגר את הכוח המשיך לבעור, הוא רץ במהירות אל הזחל"ם השני, הריק מבין השניים, טיפס עליו ואמר לנהג להסתובב לעבר האש. הכל קרה תוך מספר שניות. צאן ניסה לאתר את המחבלים, תוך שהוא אוחז במקלע שהיה על גג הזחל"ם. כשראה שמאחורי הזחל"ם הפגוע ישנו שיח גדול, הבין צאן ששם מסתתרים המחבלים, וירה לעבר השיח בלי הפסקה, בעודו מתקרב אל השיח. כשהגיע אל הסבך, הוא זיהה את המחבלים בורחים לעבר המצוק שמתחת לציר, אחז במקלע, והחל לירות לעברם ממרחק של כ-200 מטרים. אחד מהם נפגע ונפל למי הירמוך, והיתר נשכבו על האדמה בתקוה שצאן יחדל מלירות. אך הוא לא חשב להפסיק בכך לרגע, והמשיך, לבדו, לירות לעבר שבעת המחבלים הדבוקים אל הקרקע. הסצנה המוזרה הזאת, שנראית כאילו היא לקוחה מסרטי מלחמות פרועים במיוחד, ארכה כרבע שעה, במהלכה הקפיד צאן לירות לעבר המחבלים כל אימת שהם ניסו להתרומם ולהימלט לעבר סוריה. לאחר כרבע שעה הגיעו כוחות התגבור, שהתמקמו בסמוך, לצאן, והוא סימן להם את מיקומם של המחבלים, שהיו פרוסים בשטח. עם כל סימון של צאן הגיב כוח התגבור בירי נקודתי לעבר היעד המסומן, ושיתק את המחבלים. "העפנו את כל המחבלים באוויר", שחזר צאן. "לא נהניתי לעשות את זה, אבל לא היתה ברירה, זו היתה מלחמה ומלחמה זה דבר כואב. זה היה ממש רגע לפני שהם עברו את הירמוך לצד הסורי, ומשום כך היינו חייבים לחסל אותם מיד". שישה מחבלים חוסלו בתקרית, ועוד אחד נפל בשבי.
לאחר התקרית פינו לוחמי גדוד 13 את הפצועים, והמשיכו, כהרגלם, לבצע את המשימות על הצד הטוב ביותר, במטרה למנוע מארגוני הטרור, ובראשותם ארגון הפת"ח, לבצע את זממם. צאן עצמו זכה בעיטור המופת על תפקודו בקרב, וסיפר על התקופה: "המשכנו בשגרת הסיורים, והריטואל הזה המשיך עוד תקופה ארוכה. במשך השנתיים האלה, המחבלים ניסו כל דבר כדי לגרום לנו נזק: הניחו מוקשים, ירו מרחוק, הציבו מארבים. זו היתה מלחמת ההתשה נגד פת"ח".

הגולנצ'יקים שהפילו מטוס מצרי באמצעות ירי מהקרקע
לוחמי גדוד 13 היו פרוסים באותן שנים לאורך גבולות ישראל, וביצעו את המשימות הרבות שהוטלו עליהם. לאחר פעילות ארוכה בצפון, הם הופנו לגזרה שהתחממה יותר ויותר – הגזרה המצרית. החל מחודש ספטמבר 1968 ניסה נשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר לעשות הכל כדי להחזיר, ולו במעט, את הכבוד המצרי המושפל ממלחמת ששת הימים. כוחות מצריים פעלו שוב ושוב על מנת להפר את השקט על גבול תעלת סואץ, וצה"ל יזם בסוף אותה השנה מספר מבצעים בעומק מצרים, שהחזירו מעט שקט לגזרה. בינתיים המשיך צה"ל בעבודות הביצורים במוצבים לאורך התעלה, ואילו המצרים, מצידם, חזרו לסורם, ובמרץ 1969 פתחו במלחמת ההתשה, שנועדה להתיש את הכוחות הישראלים שעל גבול התעלה.
לוחמי גדוד 13 נפרסו לאורך המוצבים בגבול תעלת סואץ, ובאחד המקרים הצליחו לבצע את מה שרבים וטובים לפניהם לא הצליחו: להפיל מטוס מיג מצרי. היה זה כאשר המטוס המצרי טס ביעף מעל ראשיהם של לוחמי פלוגה א' של גדוד 13. הכלי הכבד ביותר שהיה ברשות לוחמי הגדוד היה מקלע מסוג מא"ג, שהסיכוי שיפגע במטוס מהקרקע היה קלוש ביותר עד בלתי אפשרי. למרות זאת, הגולנצ'יקים של פלוגה א' לא היססו, וכשהמטוס המשיך להטרידם, הם החלו יורים לעברו באמצעות המקלע הכבד. מה רבה היתה הפתעת המצרים, ולא פחות מכך צהלת הגולנצ'יקים, כשהירי מהקרקע הצליח לפגוע במטוס המצרים ולהפילו. המטוס התרסק ועלה באש. על כך קיבל המ"פ, שלום בן משה, בשם פלוגה א', צל"ש פלוגתי ממפקד חיל האוויר דאז, האלוף מרדכי הוד (מוטקה). בצל"ש נכתב פסוק סמלי מחזון עובדיה: "אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם יְהוָה" (עובדיה, פרק א', פסוק ד').

הרגמים של גדוד 13 עושים סדר בעומק מצרים
בדרך כלל שהו לוחמי גולני באותה העת במוצבים לאורך הגבולות, ולעתים יצאו למארבי פתע. אך באחד המקרים, חצו חלק מהם את הגבול, ולא רק חצו – אלא הובילו מבצע משמעותי ביותר של צה"ל בעומק השטח המצרי, מבצע עליו כתבו לאחר מכן בעיתונים כי נטלו בו חלק "כוחות מיוחדים" של צה"ל. היה זה מבצע שחלקם של לוחמי גולני בו נשכח ולא אוזכר דיו, בראי השנים, למרות תרומתם הרבה להצלחתו.
לאור ההטרדות הבלתי פוסקות של המצרים, פתחו בצה"ל בסדרת מבצעי עומק בתוככי מצרים. כוחות ארטילריים, שהורכבו בעיקר מצוותי מרגמות 120 מ"מ, הונחתו בלב השטחים המצריים, והפגיזו בסיסים בעורף המצרים. באחד מהמבצעים המורכבים בעומק השטח, "בוסתן 39" שמו, היו מיועדים רגמים של צה"ל לירות לעבר מפקדת פיקוד המרכז של צבא מצרים, מערבית לעיר אסיוט שעל גדות נהר הנילוס. במקום שהו באותה העת כ-2,000 חיילי מפקדה מצריים בשני בסיסי אימונים. המטרה היתה לזרוע בהלה בקרב הכוחות המצריים תוך פעולה בלב השטח המצרי, וכך להסיט את המאמץ המצרי מפגיעה בכוחות צה"ל שעל גבול תעלת סואץ. במשימה היו מיועדים לקחת חלק רגמי חטיבת הצנחנים – החטיבה שקיבלה בדרך כלל את המשימות היוקרתיות ביותר לביצוע. בחודשים שלפני המבצע עקבו בצה"ל אחר רגמי היחידות השונות, ושמו לב כי רגמי גדוד 13 של חטיבת גולני היו הרגמים המצטיינים במסגרת התחרויות בין החטיבות. על כן החליטו לצרפם למבצע המיוחד. כוחות הצנחנים לא התלהבו, בלשון המעטה, משיתופם של לוחמי פלוגת המסייעת של גדוד 13 של גולני במשימה, ואף הביעו את התנגדותם לכך. בדיעבד התברר כי לצנחנים היה מזל גדול בכך שמפקדי צה"ל הבכירים החליטו לשתף את רגמי גדוד 13 במבצע, וכי העובדה שרגמי מסייעת 13 נטלו חלק במבצע הצילה, למעשה, את המבצע כולו. בני בלושטיין, מי שהיה קצין המרגמות של גדוד 13 ופיקד על כוח גולני במבצע, סיפר מדוע לדעתו הוחלט בסופו של דבר כי רגמי גולני יצורפו וייטלו חלק במבצע: "לדעתי בהחלטה היו מעורבים רבי סרנים, קציני מרגמות מהקחצ"ר (קצין חי"ר וצנחנים ראשי), שהכירו את רגמי המסייעת של גדוד 13 מתרגילים חטיבתיים בהם השתתפו כבקרים, וידעו למה אנחנו מסוגלים". קצינים אחרים בצה"ל מספרים כי במפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי הכירו היטב את הרגמים של שתי החטיבות, ועל כן בחרו את הטובים ביותר משתי החטיבות. במבצע עצמו השתתפו רק 12 הרגמים הטובים ביותר, ואלו נותרו בצוותים שהמריאו בלילה למצרים, לאחר הכנה ארוכה שנמשכה מספר חודשים. במהלך האימונים פגש הרגם המצטיין של מסייעת 13, רפי ויצמן, את ראש אג"ם (אגף מבצעים) במבצע, עזר ויצמן. עזר שאל אותו בהומור, האופייני לו, לאיזו משפחת ויצמן הוא שייך – שלו, של דודו או של משפחת עבריינים מוכרת בשם הזה. ויצמן הגולנצ'יק, שאביו עלה ממרוקו, לא היסס, וענה בשפה גולנצ'יקית פשוטה: "לא לזה, לא לזה ולא לזה. אני ויצמן של אבא שלי". גם רפאל איתן (רפול), אז מפקד מפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי, נהג להגיע בקביעות לאימונים, והבטיח ללוחמי גולני כי בסיום המבצע ישלח את כולם לקורס צניחה כצ'ופר. במסגרת האימונים וההכנות, הוכנה עגלה מיוחדת ומלבנית, "מזחלת" על פי כינויה, שתפקידה היה להוביל את המרגמות והפצצות מבטן המסוק לעבר השטח עם פריקת הכוחות.
בליל ה-27 באוגוסט, 1969, לאחר תקופת המתנה ארוכה, המריאו באמצעות מסוקי "סופר פרלון" כוחות גולני וצנחנים, בפיקודו של סמג"ד גדוד 890 של הצנחנים, סרן יצחק מרדכי, לעבר מחנה מפקדת פיקוד המרכז המצרי. חמישה רגמים מגדוד 13, המצטיינים שבמצטיינים, היו על המסוקים וייצגו את הגדוד ואת חטיבת גולני כולה בגאווה גדולה, בעוד המסוקים טסים מעל מפרץ סואץ וחולפים מעל ראשי שאר לוחמי הגדוד, שפעלו באותה העת בתעסוקה מבצעית בשטח סיני, ולא ידעו כלל על השתתפותם של חבריהם במשימה המיוחדת והחשובה.

בלילה שבין ה-27 ל-28 באוגוסט הגיעו המסוקים ליעדם. כוחות הצנחנים הוציאו את ה"מזחלת" ועליה המרגמות מהמסוק, והציבו אותה כארבעה מטרים ממנו, מרחק של כ-20 מטרים מהמצוק שצפה אל הבסיס. המסוק הראשון המריא ואחריו נחת המסוק השני, במרחק קטן ממקום הנחיתה של קודמו. מן המסוק השני יצאו חמשת הרגמים המצטיינים של גדוד 13, שהורידו את המרגמה והתחמושת, העמידו את בסיס המרגמה על אדמת המדבר ועליו הציבו את המרגמה והדורגל שלה. לוחם נוסף העביר להם את הפגזים בריצה. חצי שעה בלבד, זה הזמן שהיה מוקצה לירי, כיוון שלכך הספיקה כמות הדלק של המסוק שנותר בשטח, והשעון החל לתקתק לאחור. עכשיו צריך למהר. לא רק עיניהם ואוזניהם של מפקדי צה"ל היו פקוחות וכרויות כעת לפעילות של גולני בלב מצרים, אלא שגם היוקרה של החטיבה החומה ושל גדוד 13 היתה מונחת על הכף עתה. הצוות של גולני שיגר ראש את הפגזים שלו לעבר היעד. הפגזים הראשונים היו רחוקים מעט מהיעד, אבל הפגז השלישי כבר פגע בלב המחנה המצרי, ויושביו התעוררו מבוהלים לשמע ההפגזות. המחנה הוחשך והמצרים פתחו באש לא יעילה לעבר כוחות צה"ל. שני הכוחות הצה"ליים, זה של גולני וזה של הצנחנים, היו במרחק מה האחד מן השני, אך בפועל, הכוח של גולני היה זה שירה הרבה יותר פצצות. הסיבה לכך היתה תקלה במרגמה של הצנחנים. בתחקיר מחלקת ההיסטוריה של צה"ל נכתב: "סה"כ נורו 62 פצצות, מהן כ-20 נפיץ ו-5 פצצות פיילון (רסיק אויר שנורו לאחר הדקה השלישית לירי)… בפועל ירה אחד הצוותים את רוב הפצצות, מאחר ולמרגמה של הצוות השני אירעו תקלות".
זמן הירי של רגמי צה"ל היה קצוב, ובני, מפקד כוחות גולני בשטח, משחזר: "כשהתחלנו לירות, ראינו שבסיסי המרגמה והקנה הולכים ושוקעים בחול המדברי. כל הפגזים פגעו במטרה". למרות ניסיונות הצנחנים להתגבר על התקלה במרגמה שלהם, הם לא הצליחו בכך. הם הצליחו לירות 20 פצצות בלבד, ולאחר שראו שהתקלה נמשכת, הם העבירו, בלית ברירה, את הפצצות שנותרו להם לכוח גולני, ששמח על התגבורת וירה גם את הפגזים של הצנחנים. לוחמי גולני רצו במהירות להביא עוד ועוד פגזים, וקצב הירי היה גבוה במיוחד, הרבה מעבר לתקן אותו הכירו הרגמים מהאימונים, דבר שכמובן העלה חיוך על פניהם. קצב הירי התכוף הוביל לסיומה המהיר של הפעולה, תוך 25 דקות בלבד, עם תוצאות משביעות רצון: המחנה המצרי בער כולו. נמנו בו הרוגים רבים, וביניהם אף מספר קצינים בכירים, כולל קצין אחד בדרגת בריגידר – גנרל. לפני ששבו אל המסוק, פוצצו לוחמי צה"ל את העגלות, שהובילו את הפצצות, באמצעות מטענים שהוצמדו אליהן. זמן קצר לאחר מכן, פרסם עיתון ה"וושינגטון פוסט" האמריקאי ידיעה, ולפיה בפעולה הושמדה המפקדה המצרית ונפגעו מצרים רבים. ההפגזה על בסיס מרכזי כל כך בלב מצרים ערערה את אמונתם של כוחות צבא מצרים ביכולתם למנוע מהכוחות המיוחדים של צה"ל את הפגיעה ביעדים מצריים בזמן ובשיטות שצה"ל יבחר.
סגן בני בלושטיין, רב"ט רפי ויצמן, חיים אילן (אלבוחר), יחזקאל מזרחי ויוסף ורפוליס, חמשת רגמי מסייעת 13 שנטלו חלק במבצע, הפכו לאגדה בגולני, אך השתדלו לשמור על צניעות ולא לפרסם ברבים את פרטי המבצע. הם יצאו לחופשה מיוחדת, וכחודשיים לאחר המבצע המיוחד, הם קיבלו את הצ'ופר שהובטח להם ויצאו לקורס צניחה. בצנחנים היו מי שהחמיצו פנים לנוכח ההצלחה של רגמי גולני במבצע. למרות הצלחתם של הגולנצ'יקים, הם לא נטלו חלק במבצעים הבאים הדומים לזה, שבוצעו באותו האופן שנית במצרים וגם בסוריה.

הערנות של החייל הבודד במעוז מסכלת פשיטה ממצרים
ההטרדות המצריות לאורך הרצועה לא חדלו. לוחמי גולני היו ספונים חודשים ארוכים בתוך המוצבים, ומיעטו לצאת הביתה, בשעה שהמצרים המשיכו במלחמת ההתשה ואף ניסו לחדור למוצבים הישראלים. בליל ה-25 באפריל 1970, חול המועד פסח, ניסה כוח מצרים לפשוט על מעוז ישראלי בגזרה הדרומית של סיני, בואכה פתחת ציר המיתלה. לדאבונם של החיילים המצריים, הם נתקלו שם דווקא בלוחמי פלוגה ג' של גדוד 13, ובמפקד המעוז, ארווין ליבוביץ', לימים ארווין לביא, מח"ט גולני. בשעה 23:30 באותו הלילה שמעו שני לוחמים, ששמרו בעמדה הצפון מערבית של המעוז, רעשים מכיוון צפון מערב. הלוחמים נדרכו. הם דיווחו זאת מיד למפקד המוצב, ארווין. "סמוך לחצות הזעיק אותי החייל זמיר מהבונקר", שחזר המפקד ארווין מאוחר יותר. "הוא טען כי הוא שומע רחשים בכיוון צפון מערב. איננו מותירים בדרך כלל אפשרויות פתוחות, מתייחסים לכל דיווח במלוא הרצינות. שומעים רעש – בודקים מה קרה. שלחתי קצין לעמדתו. אני יצאתי למרכז החצר, לבדוק השלמת תיקוני עמדות". בינתיים הגבירו הלוחמים בעמדה את ערנותם והיטו את אוזניהם לעבר הרעשים, כאשר ליל הירח הכמעט מלא האיר את שמי האזור. רבע שעה לאחר מכן, בשעה 23:45 בדיוק, זיהה סייג זמיר, אחד מלוחמי גולני, שתי דמויות במרחק של כעשרה מטרים ממנו. כאן לא היה זמן להשתהות, המרחק היה קצר. זה או הוא, או שהדמויות המסתוריות חודרות למעוז. האורחים הבלתי קרואים כבר היו על הסוללה של המעוז, כאשר זמיר פתח מיד באש מהמקלעון שהיה עליו, סיים את המחסנית שלו, והחל לזרוק לעברם רימונים. זמיר סיפר על רגעי הדרמה: "כאשר סובבתי את ראשי מעט צפונה, ראיתי שתי דמויות כהות מתרוממות על קו הרקיע. היה ליל ירח, ומשום מה נדמה היה לי כי שתי הדמויות מצויות ממש לידי. אני הייתי בטוח כי יתרוממו ישר מעל הגדר שמעלי. המקלעון היה בידי. הרמתי אותו לכיוון, ולחצתי את כל המחסנית החוצה. נשמעו צעקות, שתי הדמויות נפלו. נדמה היה לי כי מישהו צעק "מוסטאפה, מוסטאפה". התחלנו מטילים רימונים אל מאחורי קו הרקיע. היה שם מצרי נוסף, שבחר להילחם. הוא הטיל רימונים לעברנו ומפצי הרימונים סימאו את העיניים".
המעוז התעורר כולו לחיים באחת, והלוחמים ששהו בבונקר רצו לתגבר את חבריהם בעמדות. תוך כדי תגבורת העמדות וכניסה למצב לחימה, נפתחה אש כבדה לעבר המעוז מכיוון דרום, וחיילים מצרים נוספים נראו באזור. התברר כי הכוחות המצריים היו מחולקים לשני מאמצים ולוחמי גולני בעמדות ירו לעברם בכל כלי הנשק שברשותם. התגובה האגרסיבית וחסרת הפשרות היתה מועילה. הכוח המצרי, שמנה כ-60 חיילים והתכונן היטב למבצע, החל לנתק מגע ולסגת. שתי סירות של צבא מצרים, שהיו בתעלה, טובעו אף הן כתוצאה מהירי של הגולנצ'יקים, שזינבו במצרים הנמלטים. בסריקות שנערכו לאחר מכן, התגלו חמש גופות של חיילם מצריים שהושארו מאחור. מפקד הכוחות המשוריינים בסיני, האלוף שלמה להט (צי'ץ), לימים ראש העיר המיתולוגי של תל אביב, כתב באיגרת המפקד לארווין וללוחמי פלוגתו: "הנני מציין לשבח את פעולתכם. גיליתם ערנות רבה, כושר לחימה גבוה, תושייה ורוח לחימה למופת. כל הכבוד לכם! לוחמים רבים הצטיינו בהדיפת הפשיטה. ברצוני להזכיר חייל אחד שהתבלט במיוחד, סייג זמיר, שהבחין בדמויות של כוח האויב ופתח באש לעברן בצורה החלטית ויעילה".
כשלון הפשיטה המצרית, שהתרחשה לאחר שבועות רבים מאד בהם לא התרחשו פשיטות דומות, הוציא במעט את הרוח ממפרשיהם של המצרים. למרות התכנון המדוקדק של המבצע, הם כשלו במשימה, בזכות ערנותם של לוחמי גדוד 13. העובדה כי הפשיטה הכושלת התרחשה בחול המועד פסח, חג המציין את יציאת בני ישראל ממצרים, היתה סמלית במיוחד. הרב הראשי של צה"ל באותם ימים, הרב שלמה גורן, לא פספס את ההיבט ההיסטורי. בהגדה מיוחדת, אותה העניק למפקד המעוז ארווין, כתב בכתב ידו ציטוט מ"שירת הים" אותה שרו בני ישראל כאשר יצאו ממצרים ואלוהים בקע את ים סוף וטיבע את המצרים: "למפקד המעוז, סגן ארווין ליבוביץ', שהביא שמחה לעם בהכותו במצרים שפשטו על המעוז, ליל חול המועד פסח תש"ל, אור לכ' בניסן. ה' עמך גיבור המעוז, תפיל עליהם אימתה ופחד, בגדול זרועך ידמו כאבן" (שמות, פרק ט"ו, פסוק ט"ז).