סגן
שטורמן משה

בן חיים ועטרה. נולד בי"ב בתשרי תרפ"ב בצפת. כפעוט בא עם הוריו לעין–חרוד ההולכת ונבנית אז והיה בין עשרת הילדים הראשונים במקום. אביו, איש "השומר" וה"הגנה", מעמודי–התווך שבה, ואיש–המשק המסור אשר קיפח את חייו בפעולת ההגנה בשעת עליית קיבוץ חדש להתישבות באדמת בית–שאן, בי"ח באלול תרצ"ח 14.9.1938, היה למשה לדמות מופת לכל חייו.

ער, שרשי, קשור מאד למשק, לנוף ולארץ, יודע את טבעה ודרכיה. כוח חיוני רב שהיה טמון בו, התבטא בחושיו הבריאים והמפותחים, בתבונה יסודית ועמוקה, ביחס כבוד לזולת, חברות מסורה וכנה. ידע לשאת בעול מתוך אחריות, ומילדותו כל עבודה אשר קיבל על עצמו עשה בשלמות ובחדות יצירה.

כאביו ידע והכיר גם הוא את השכנים הערבים והליכותיהם ורבה היתה הצלחתו ורב כבודו אשר נחל בשדות ובין האהלים. אחרי סיימו את בית–הספר המקומי היה לאיש הבטחון וה"הגנה" ופעיל בכל פעולותיה ובשמירה.

עם הגיוס לפלמ"ח היה מראשוני החטיבה, מדריכיה ומפקדיה הבולטים. בשעת ההכנות לקראת ההעפלה היה מראשוני המתנדבים והפעילים בהכשרה הימית ובפלי"ם. היה גם בין מארגני העליה הבלתי–לגלית בגבולות הצפון ורבים תלו את מידת הצלחתה בזה, שהוא עצמו השתתף בפעולות אשר היו תמיד מחושבות עד פרטי פרטיהן ומבוצעות בבטחון בשקט ובשיקול–דעת של מבוגר.

במשק עבד באותה הנאמנות והמסירות ברוב הענפים: בפלחה, במספוא, בדיר וברפת. כחבר ועדת–הבטחון השתתף באופן פעיל בארגון ההגנה במקום.

הקים משפחה עם ראומה, חברתו בת תל יוסף. לבנם בכורם קראו בשם חיים, שם אביו אהובו. כבכל גילויי חייו כן גם בחיי המשפחה היה שרשי ושלם, מסור ודואג. באופיו של משה נתגלמו תכונות נפש עמוקות, שרשיות אשר קיבלם בירושה, ואולי בעצמו לא הספיק לעמוד עליהם, ודאי שלא הספיקו להתגלות במלוא עצמתן והיקפן. הוא ירש, לא רק תכונות אלא, גם הלך נפש מיוחד וגישה מיוחדת לדברים. אחת מתכונות היסוד שבו, היתה המשפחתיות, אהב חזק, ולא בוש לגלות את אהבתו ולבטאה ביחס מיוחד וגלוי. בראש כולם הירבה לפנק את חיים בנו הפעוט.

עם פרוץ המאורעות התגייס לשירות מלא והשתתף כמ"כ ואחר–כך כמ"מ בפעולות הקרביות הרבות של הגדוד "גולני". גם שם נתגלה כמפקד וכחבר הדואג לאנשיו, והוא היה לאיש–המפקדה המרכזי בעמק בבקיאותו המצוינת בכל שביל ומשעול בו. בבטחונו הפנימי ובמרצו הרב ידע להשפיע על פקודיו, אשר נכונים היו ללכת אחריו לכל קרב מתוך מסירות ואמונה. פעם, לפני שובו מחופשה, אמר דברים המעידים שעם כל בטחונו, עם כל השקט, שהיה בו והרעיף סביבותיו – לקח בחשבון את כל אשר עלול לקרות ואף על פי כן שש ללכת כי אמר:"מה לעשות, כן, נופלים רבים ויקרים. אבל, יש חיים קטן?! יש ילדים?! – בשבילם צריך וכדאי ומוכרחים לעשות וצריכים להבין, שכדי שהם יחיו – צריך לדעת ליפול".

השתתף בכיבוש בית–שאן, בקרבות על הגלבוע, למן נוריס ועד זרעין ומבואות ג'נין ובכיבוש נצרת.

נפל ביום 1.8.1948 בקרב על סמריה, לא רחוק ממקום נפילת אביו. נלחם בראש כיתה, ההתנגדות היתה חזקה ובהיותו האחראי לפעולה, נשאר האחרון לנסיגה וכדור פילח את לבו והוא נפל מיד. כשבאה התגבורת והמשלט נכבש, הורידו כבר הבוזזים את שעונו ואת משקפת אביו, שנשא עימו בכל קרב.

למחרת היום נקבר בעין–חרוד. אחרי נופלו הועלה לדרגת סגן לפי פקודת המטכ"ל.

שבועיים לאחר נפילתו נולדה בתם של משה וראומה, תמר.

חיים בנם, שרת בקומנדו הימי (השייטת) ונפל בה' באב תשכ"ט 21.7.1969 בפשיטה על האי גרין.

זכרו הועלה בספר ""בנים" – קובץ זכרון לבני עין חרוד.