סמל
מונדשיין שון

בן נינט ומנחם. שון נולד ביום כ"ז בטבת תשנ"ה(30.12.1994) בתל אביב. ילד שני להוריו, אח של שחף ושיר לי.

שון נולד וגדל בשכונת נחלת יצחק בתל אביב. ילד שובב, סיפרה אימו, תמיד בתנועה. כשהיה בגן הוא נפל ממתקן ושבר את המרפק. כל סובביו היו בלחץ בעת הטיפול, אבל הוא נשאר שקט ואפילו לא הזיל דמעה כששמו לו שלושה ברגים לאיחוי השבר. זה קרה ממש לפני פסח, אז בגן ארגנו סדר פסח שבו שון היה אורח הכבוד, ומאז כל הילדים חיפשו את קרבתו.

מהגן שון המשיך לבית ספר יסודי "איילון" הסמוך לביתו, ומשם לחטיבת ביניים ותיכון בבית ספר עירוני ד' בצפון העיר. לאורך כל השנים שון בלט כתלמיד טוב גם בלי שהשקיע, וכמי שאהב לקרוא וללמוד באופן עצמאי, וכך רכש ידע רב מעבר לתכנית הלימודים. סיפרו חבריו של שון: "אחד כזה שגם בכיתות אלף ובית / פטפט בשיעורים, צחק והסתלבט / אבל בחשבון את הקצב הוא הכתיב / והיה הראשון לכתוב בלי שגיאות כתיב. / גם אחר כך בתיכון באסיפות הורים / תמיד היה זוכה למחמאות מהמורים / על זה שהוא מבריק וחזק בטריטוריה / של ידע כללי ושליטה בהיסטוריה".

המחנכת של שון סיפרה: "חיוך כובש תמידי על פני הבייבי-פייס שלך, עיניים בורקות, שיער גולש עד הכתפיים מתוח בסרט, צמא לגמוע את החיים … ילד מלא חיים שתמיד יצר עניין סביבו, ובמושגים שלנו המורים – אינו מסוגל לשבת בשקט. החברים שלך עניינו אותך הרבה יותר מהשיעורים, ולא חלף יום מבלי שתיקלעו למעשי קונדס כשאתה שון במרכז החבורה … אבל למען האמת לא היית צריך להשקיע יותר מדי, שכן היית ילד מבריק, סקרן, אוהב ספר וחדור מוטיבציה להצליח. ואכן הצלחת גם ללא מאמץ". ומורה נוספת כתבה: "היה בשון השילוב היפה של הקלילות והבדיחות יחד עם הרצון להצטיין ולעשות את הטוב ביותר". בכיתה י' עשה שון מחויבות במכבי אש.

שון אהב מאוד לקרוא, סיפרו הוריו: "כל כך רחב אופקים וצמא דעת, עד כי לכל מקום אליו הלכת והיכן שרק היית תמיד היה ספר בתרמילך, ותולעת הספרים שבתוכך כרסמה את שורותיו בהנאה". הוא גמע ספרים עבים במהירות, למשל את כל ספרי הארי פוטר קרא עשרות פעמים, שאל ספרים מספרייה וגם קנה ספרים רבים. בעיקר התעניין בהיסטוריה, במדע בדיוני, במצביאים ובאנשי מדע שעיצבו את העולם. בזכות הקריאה רכש ידע רב בכל הקשור להיסטוריה ולאזרחות, מה שהרשים מאוד את מוריו.

בנוסף לקריאה שון אהב לחקור ולבדוק בעצמו כל דבר, וכך צבר ידע רב בתחומים מגוונים. הוא תמיד ביקש להתפתח ולשנות, והיו לו המון רעיונות לתיקון ולייעול העולם סביבנו. "הראש הגאוני לא הפסיק לחשוב", כתבו הוריו, "לייעל, להמציא. בעיקר המצאות כאלו שיאפשרו יותר נוחות, יותר התייעלות, חסכון בזמן ושיפור הבטיחות". בין הרעיונות ששון חשב עליהם והניח שיתרמו לקהילה בעתיד – ללמד ילדים בעזרת משחקי כדור, לבנות קולרים במגרשי משחקים, לבנות אוטו-שווארמה שיגיע לחיילים בבסיסים רחוקים. שון גם הכין אפליקציה לסידור התיק לצבא במהירות וכך, חבריו שהתגייסו ביקשו את האפליקציה, שנהייתה פופולארית, על מנת להיעזר בה. שון הגה פיתוח קסדה קלה לחיילים הקרביים שמונעת התקרחויות ועוד.

מגיל צעיר שון עסק הרבה בספורט. עד גיל שבע הוא השתתף בחוג קפוארה וגם שיחק בחוג כדורסל. בכיתה ג' הוא נטש את החוגים האלה והחל לשחק כדורגל בקבוצת הילדים של מועדון "בני יהודה". שון שיחק שם כשש שנים, אחר כך השתתף שנתיים בקבוצת גדנ"ע יהודה, ובכיתה י' שיחק בקבוצת הפועל רמת גן. כשחגג שון יום הולדת ארבע-עשרה הוא קיבל במתנה, לבקשתו, כלב, וקרא לו טוטי – על שם שחקן הכדורגל האיטלקי פרנצ'סקו טוטי.

כשהיה בכיתה י"א שון לא רצה לפתח את הכדורגל כקריירה, אלא לתחביב אהוב מאוד. שון החליט לנסות משהו אחר, כששיחק כדורגל בספורטק צפה בחברה שהתאמנו בבייסבול ועבר לשחק בייסבול. למרות שבייסבול לא מאוד מוכר בארץ, ולמרות שהוא התחיל בעיסוק זה בגיל מבוגר, התגלה עד מהרה כישרונו הגדול בתחום והוא השתלב בנבחרת. בכלל היה שון ילד של כדור, סיפרה אימו, ובחדרו אסף כל מיני כדורי משחק. תיארו חבריו: "נדיר לראות את שון שלנו בלי כדור ביד / לא פלא שבג'אגלינג הוא התאהב מיד / ותענוג לראות אותו עושה להטוטים / עם תפוזים ותפוחים או כדורים פשוטים". בנוסף למשחקי כדור אהב שון לרוץ, ובתיכון היה אלוף השכבה שלו בריצה.

שון היה נער יפה תואר וטוב לב, רציני ודייקן, אכפתי ועוזר לסובביו אך תמיד בצניעות ובלי להתפאר בכך. הוא בלט כצעיר חכם ורגיש, אחד שאהב מוזיקה עכשווית אך גם ידע לדקלם שירי משוררים. סיפרו חבריו של שון: "כל החברים מהיסודי ומהתיכון / אומרים דבר אחד במלוא הביטחון / שון הוא חבר אמיתי בכל מצב / זה מין קטע כזה שתמיד היה צף / … באופן כללי לשון יש אישיות / עם רגישות גדולה והמון אנושיות / על זה תומר מספר באופן מפורש / שכשהיו קטנים ושיחקו כדורגל במגרש / היו מגיעים חבר'ה יותר מבוגרים / ומעיפים אותם בלי רגשות מיותרים / ושון אמר שכיגדל לא יגרש ילדים לעולם / כי יזכור איך הרגיש כשסולק כשהיה בגילם".

בכיתה י"ב פרש שון מבייסבול, והקדיש את זמנו ללימודים ולבילויים לפני הצבא. הוא אהב לבלות, אהב חברים ותמיד היה המסמר בחבורה. שון אהב את תל אביב עירו ותמיד אמר שזאת ה – עיר. שון הכיר ואהב לנסות כל מסעדה חדשה וכל מקום בילוי בעיר. כתבו חבריו של שון: "לבלות עם החבר'ה זה טעם החיים / ושון לא מוותר על הזדמנות לבילויים / האהבה הכי גדולה זה סיבובים עם האוטו / לשמוע מוזיקה בפול ווליום – זה מוטו / לנסוע ולנסוע זה מרגיש הכי מושלם / כאילו שאין דאגות בעולם / … ככה זה תמיד, שון יוצא לדרך / מודיע שמגיע עוד חמש דקות בערך / והכי בספונטניות בלי שום הכנות / יוצאים להסתובב בשביל נטו ליהנות". במסגרת הבילוי שון גם הירבה במעשי קונדס, בעיקר כאלה שהעידו על אומץ ליבו. תיארו החברים: "פעם בכיתה ט' ביום חורף קפוא במיוחד / קפץ למזרקה של דיזנגוף ללא פחד / וכל החברים נאלצו לשלם בתמורה / עשרים ש"ח כל אחד לכבוד מעשה הגבורה". "לשון היה חיוך ממיס לבבות", כתבו הוריו, "לא משנה מה עשה, הוא היה מחייך ומיד היו שוכחים הכול".

ביום 21.7.2013 התגייס שון לצה"ל. הוא הלך בדרכו של אחיו הגדול שחף ושירת כלוחם בחטיבת גולני, בגדוד 13. שון הצליח מאוד בצבא, ואהב את שירותו. מפקדיו סיפרו איך גמע בשקיקה את כל דפי המידע שחולקו, והצליח בכל מבחני הידע בנושאי הכרת הארץ, היסטוריה ועוד.

שון סומן כבעל יכולות גבוהות וכבר בפברואר 2014 נשלח לקורס מפקדי כיתות, אך כיוון שרצה להיות עם חבריו, חזר לגדוד בהמתנה לקורס הבא. גם בקורס אהבו את שון מאוד והוא סומן כבעל יכולות גבוהות מבחינת כושר גופני וידע כללי, כמו כן שון הירבה לעזור לחבריו. חבר סיפר, לדוגמה, איך פנה לשון כדי להחליף משמרת ונענה מיד בחיוב.

ב-6.7.2014 חזר שון מקורס מ"כים לגדוד מביתו והצטרף לחבריו. בערב שוחח עם אימו בטלפון. באותה שיחה סיפר שון לאימו שזה היום המאושר ביותר שלו בצבא, להיות עם חבריו. במסגרת השירות שון התקדם לדרגת רב-טוראי.

בחודש יוני 2014, אחרי שמחבלי חמאס חטפו ורצחו שלושה צעירים בשומרון, התגבר ירי רקטות מרצועת עזה לישראל, ובעקבות כך יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" נגד החמאס באזור עזה. המבצע החל ב-8.7.2014 בהפצצות מהאוויר, וכעבור תשעה ימים החלה כניסה קרקעית של יחידות צבא לרצועת עזה לטפל במוקדי הירי ובמנהרות הטרור, משימות שבוצעו עד תום המבצע בסוף חודש אוגוסט. שון נקרא עם חבריו לגדוד לעזה. מפקדו שהכיר אותו מהיום שהתגייס לצה"ל אהב והעריך את שון מאוד ואף צרף אותו ללחימה עימו בנגמ"ש בעזה, הנגמ"ש ממנו לא שב.

שון נפל בקרב בשכונת שוג'אעייה בעזה במבצע "צוק איתן" ביום כ"ב בתמוז תשע"ד (20.7.2014), כאשר הנגמ"ש שבו היה נפגע מטיל האויב (שנה פחות יום מיום גיוסו לצה"ל). איתו נפלו שישה חבריו לצוות הנגמ"ש: סמל ראשון אורן שמחה נח, סמל ראשון דניאל פומרנץ, סמל ראשון אורון שאול, סמל ראשון שחר תעשה, סמל בן יצחק וענונו וסמל מקס דונלד שטיינברג.

שון היה בן תשע-עשרה שנים וחצי בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנחלת יצחק שבתל אביב, סמוך לביתו. הותיר הורים, אח ואחות. שון הועלה אחרי נפילתו לדרגת סמל.

שבוע לפני שנכנס לעזה כתב שון ושמר בסלולרי שלו שישה מכתבים המיועדים לאנשים היקרים לו, כאילו הרגיש שלא יחזור. כך הוא כתב למשפחתו: "אימא אבא שחף ושירלי. באמת שאני מבסוט שקרה לי משהו בשדה הקרב, ולא לחברים שלי. אוהב אתכם עד אינסוף, גם אם הייתי קצת מרוחק בחודשים האחרונים. תדאגו להיות עם חיוך על הפנים וגאווה בלב, ותבטיחו לי דבר אחד: תמשיכו בחיים שלכם, כמו שלכם. אל תדעכו לרגע, לא לרגע אחד. אל תתאבלו יותר מדי, תהיו חזקים. ותזכרו אותי כחייל לוחם, ובחור צעיר, וישראלי בן תשע-עשרה".

"אנו רואים במכתבים אלו צוואה של הילד שהספיק ולא הספיק", כתבו הוריו של שון, "הוא יצא ללחימה בלב שלם, בגלל האישיות שלו, המשמעות שלהיות שם, להגן על המדינה, המעורבות שלו. שון לא פחד".

שחף, אחיו של שון, ספד לו: "מי יזרוק את התיק ככה על הרצפה / מי יבקש ממני את האוטו למסיבה / מי יחבק אותי ויקרא לי אחי / הגעגוע הזה כל חיי יישאר שלי. מי בעולם הזה אוהב אותי יותר ממך / נכנס לי לראש מדליק שם מדורה / עובר בין חדרים מבקש סליחה / לא צועק בוכה לא נשאר איתך / מי ימלא לי את החור שלך. עכשיו נמוגת אין חיוך אין מילים / כל יום שעובר אני משלים פערים / שני ילדים רצים לגן / תמיד דאגת לי אחי הקטן / חברים מספרים עליך דברים חדשים / חלמתי לראות אותנו גדלים. כשהאביב נעלם אין עלים חדשים / הסתיו כבר כאן החיים ממשיכים / אז מה אם הבטחת לחזור הביתה."

שירלי, אחותו של שון, כתבה: "למרות שאתה גדול ממני בשנתיים, היית כמו אחי התאום. חצי ממני נעלם. אני לא רוצה לישון לבד, אני רוצה לישון איתך, עם הריח שלך והצחוקים שלך. שחף, שון ושירלי זה משולש שלא יישכח לעולם".

כתבה עפרה, שהייתה מחנכת של שון: "הילד הזה שון הוא הילד של כולנו … הילד הזה הוא תוצר של חינוך משובח, של ערכים נעלים, של מסירות והקרבה, של מחויבות ודבקות במטרה, של נחישות ועוז רוח. הילד הזה במותו לימד אותנו שיעור חשוב על החיים. כולנו מבכים את לכתו, כולנו מתקשים להאמין שהוא איננו עוד, כולנו שותפים לכאב הקשה מנשוא על אובדנו, וכולנו חייבים לזכור אותו ואת חבריו. לזכור ולהזכיר, לכבד ולהוקיר, לדבר ולספר, לשתף ולתעד, לנצור אותו עמוק בליבנו ולעולם לא לשכוח".

חבריו של שון ספדו לו: "שון עם השיער הארוך והסרט / שון עם הרוח הכי נהדרת / שון שהוא חתיך הורס גם בקצוץ / בעיקר כששירלי מלבישה אותו פיצוץ / שון של הנסיעות לכל פינה בעיר / שון הספורטאי והאצן הכי מהיר / שון עם הכדור והספר בידיו / שון של החבר'ה שמבלים יחדיו / שון שהתחיל לצאת עם בנות / שון שיודע באמת ליהנות / שון שמשתתף בכל קטע היתולי / שון שתמיד אומר 'אח שלי' / וגם בווטס אפ האחרון עם הבטחה שלא הצליח לקיים / 'אחים שלי' היו שתי המילים שבהן סיים / שון שתמיד הצחיק והרים את כולנו / שוניקו שלכם, שהוא תמיד גם שון שלנו. אז פליז, תחייכו חזק כשתחשבו עליו / זה מה שהוא רוצה, זה מובן מאליו".

שלושה חודשים אחרי נפילת שון נערך בבית הספר עירוני ד', שבו הוא למד, ערב לזכרו במסגרת טקס חלוקת תעודות בגרות. בערב נישאו דברים לזכר שון והוקרנה מצגת תמונות שלו. הערב ניתן לצפייה באתר יוטיוב.

בערב הזיכרון אמר אור, חבר של שון: "שון אחי היקר, בעינינו תהיה תמיד דמות לתפארת ולמופת, לעולם לא נשכח אותך. אני יכול להעיד על עצמי שאין יום שלא חשבתי עליך אחרי שהלכת מאיתנו. שום יציאה שלנו אחרי אותו היום לא נראתה אותו הדבר. תמיד תהיה בלב של כולנו. מצדיעים לך על הגבורה והעוז להגן על המדינה שתמיד אהבת, ועל רוח הארי ששרתה בך בכל רגע נתון. לנצח אחי, אזכור אותך תמיד, וניפגש בסוף. את זה אתה בטח יודע. שמור עלינו מלמעלה, ובכל יום שעובר קשה לנו יותר".

ספדו לשון הוריו: "כל כך הרבה הכלת בתוכך, שון. איך דחסת הכול לתשע-עשרה שנות ילדות ונערות? הילד הכי יפה, הנער הכי מוצלח. שון, איך היית הכול? פעם שובב עם לב זהב, ופעם ממוקד, רציני ומלא באחריות – הכול על פי העניין. פעם פתוח לחברים, למשפחה, לסביבה, ופעם מתכנס לתוך עולם פנימי ומופלא משלך, שטיפחת כמו שמטפחים בית פרטי בתוך שכונה …

שון שון שון – כל כך אהבנו אותך. חמישה צוקים היינו יחדיו, תמירים וגאים. נותרנו ארבעה. צוק איתן לקח אותך מעימנו. נותרנו ארבעה כואבים עם מר גורלנו. גאים אנו שזכינו לגדל ולהיות במחיצתך תשע-עשרה וחצי שנים, בן נפלא ואח לשחף ולשירלי. אומרים שהצער, הסבל והכאב קהים עם הזמן. מי ייתן ונשמתך תקיף את העולם ותתקן כל עוולה".