גדוד 13 במלחמת לבנון הראשונה

את האחריות על הקרב קיבלה חטיבת שריון. כוחות החטיבה נבלמו טרם הגיעם אל הרכס ולפני שהתפתחה לחימה ממשית. הכוחות נעצרו על ציר החוף, כתוצאה מירי נ"ט סורי. הכוחות מצאו עצמם בקרב חילוץ, ובמפקדת האוגדה התגבשה ההבנה שההתקפה לא תושלם והפקק לכיוון ביירות עודנו סגור. ביום שישי, 13 ביוני, מקבלת חטיבה גולני את הפקודה לכבוש את הכפר ולסלול את הדרך להמשך ההתקדמות של צה"ל. הפיקוד הסורי במרחב זיהה את המאמץ הצה"לי, הבין את כוונת הכוחות התוקפים וביצע שינוי היערכות מהיר לשם תגבור המערך בכפר סיל בכוחות קומנדו ונ"ט נוספים. מג"ד 13, סא"ל מוטי מזרחי, העביר פקודה מסודרת למפקדי הגדוד וביצע תדריך לגבי הכניסה והלחימה בשטח המורכב. גדוד 13 החל לנוע, תוך שהוא מקבל חיפוי ואבטחה מחטיבה 188. עם הגעתם לאזור נ.ג. (נקודת גובה) 264, ביצע המג"ד, סא"ל מוטי מזרחי, תצפית מפקדים בה מזוהים הרחובות הראשיים אליהם יש להיכנס. בתצפית זו נפתחה לראשונה אש על כוחותינו.

לצורך טיהור הכפר נחלק הגדוד לכוחות הבאים: כוח המג"ד עם פלוגה ב' בפיקודו של המ"פ סרן דני עטר, פלוגת העורב החטיבתית בפיקודו של המ"פ ציון גזית, מחלקת טנקים בפיקודו של המ"פ סגן צביקה אביגדור, כוח הסמג"ד סרן אבשלום כהן עם הפלוגה המסייעת של המ"פ אילן הררי, שלושה צוותים מהפלס"ר ועוד מחלקת טנקים מפלוגה ח'.
בשעה 17:00 לערך החלו הכוחות לנוע, כאשר הכוח של המסייעת נע בחלק המערבי של הכפר, ואילו על הכביש הראשי של כפר סיל נעו כוח בפיקוד המ"פ דני עטר מצדו הימני (המזרחי של הכביש) וכוח בפיקוד סמ"פ דרור רופא מצדו השמאלי. תחילה השתלטה הפלוגה על הבתים הקיצוניים של הכפר, תוך כדי לחימה קשה כנגד הקומנדו הסורי, ששהה בתוך הבתים ובחצרות, ואשר גילה התנגדות קשה ונחישות.
נזכר הסמ"פ, דרור רופא: "הפלוגה שעמדה בחוד הגדוד התקדמה לאורך הרחוב תוך שהיא מנהלת לחימה קשה בטווחים קצרים ובינוניים. לחימה בשטח בנוי, מטבעה, היא לחימה בעייתית ומורכבת, שכמוה כקילוף בצל. עם כל קליפה שמקלפים דומעים יותר, וזה הולך ונעשה קשה יותר ויותר". חלק מהכוח הפלוגתי ביצע איגוף והחל לרדת לעבר הכפר. לפתע נתקל חלק מהכוח שהתקדם לתוך הכפר בחיילים סוריים שפשוט המתינו להם כשהם ישובים על הרצפה. לוחמי גולני השליכו לכיוונם רימון, המשיכו בירי צרור ארוך לעברם ומיד חילצו לאחור תוך כדי קרב יריות, בו נפצע הלוחם פרימי ברגלו. נאמנים לחברות הפלוגתית ולרוח צה"ל, לא הפקירו לוחמי המחלקה את פרימי, שקרס על הרצפה כשהוא זב דם מאחור, וחילצו אותו תחת אש כבדה. המחלקה, שהתקדמה מהר, חזרה לאחור והמתינה לשאר הפלוגה, שהגיעה תוך זמן קצר.
המג"ד מזרחי והמ"פ עטר חילקו ביניהם גזרות ללחימה הצפויה, כאשר לפתע נשמע פיצוץ וחלק מלוחמי הפלוגה והגדוד נפגעו. פגז שהתפוצץ בסמוך אליהם גרם לנפגעים רבים. מוטי מזרחי, המג"ד, ביקש מעטר להכניס את הפצועים לתוך מבנה סמוך. רונן אידלמן, מ"מ מחלקה 5, והקמב"ץ הגדודי גיל מיוניז נפגעו באורח אנוש, ונפטרו זמן קצר אחר כך, חרף הנסיון הנואש להחיותם. השטח, מתארים הלוחמים, היה מלא בדם ואת האוויר החרידו זעקות הפצועים. קובי בן חמו, רס"פ הפלוגה, מתאר: "אנחנו היינו בהיערכות לקראת המשך תנועה כאשר נפל פגז לידינו. שמעתי קריאות לחובש, הסתובבתי לאחור והבחנתי במ"מ מחלקה 5, רונן אידלמן, שעמד ממש לידי. הוא צעק שנפגע, והתמוטט חסר הכרה. הוא נפגע בחזה ובבטן. ניסיתי לפתוח לו את הרצועות, אך הן היו קשורות. הידיים רעדו לי ולא הצלחתי. קראתי לדני המ"פ ואף הוא לא הצליח. לבסוף חתכנו את הרצועות עם סכין. דני שם לב שהאפוד בוער והוא הרחיק אותו מאתנו. רונן נפטר מעט אחר כך. זו הפעם הראשונה שראיתי כל כך הרבה דם…".
הלוחם רז אילוז תיאר את הרגעים הקשים כך: "אני זוכר את רונן ששכב פצוע וניסינו להחיות אותו, ואני זוכר שלא ויתרנו. לא רצינו לוותר. גם כשהרופא אמר ש"אין מה לעשות, אילוז תזוז הצידה", לא עזבתי אותו המשכתי לפמפם אותו", הוא סיפר בדמעות.
מפגיעת הפגז נפצעו שמונה לוחמים נוספים, ביניהם סמ"פ פלוגה ב', דרור רופא. רופא הגדוד ומחלקת התאג"ד, יחד עם חובשי הפלוגה, טיפלו בנפגעים. את אותם רגעים משחזר דרור רופא:
"בשלב זה הייתי תחת השפעת מורפיום. הדבר היחידי שאני זוכר הוא שני אנשים: החובש לוזון, שמנסה לשים לי חוסם עורקים, ודני המ"פ – רוכן מעלי, ואני מבקש לשתות מים, שדרך אגב, עד היום לא קיבלתי".
היה זה הרגע הקשה ביותר של פלוגה ב' במלחמה. מפלוגה שמחה ומגובשת, היא הפכה באחת לפלוגה פצועה, שלוחמיה עדיין שהו בהלם עקב מותם ופציעתם של חבריהם. הם הביטו האחד על השני ולאחר מכן על שלוליות הדם שהיו מסביב. זאת הפעם הראשונה שהם נתקלים בהרוגים מקרב חבריהם, והתחושה היתה קשה. ברקע נשמעה לפתע הקריאה של המג"ד, שיש להמשיך בלחימה, אך הלוחמים עדיין לא היו מוכנים לכך במאת האחוזים. ברגעים האלו, שנחרטו לעד בהיסטוריה של חטיבת גולני, של גדוד 13 ובהיסטוריה של כל לוחם שנכח במקום באופן אישי, התגלתה גדולתו של המ"פ עטר. הוא החל לעבור בין הלוחמים, טפח על שכמם ועודד אותם. הוא פנה לחיילים הצעירים של הפלוגה ואמר להם בקול בוטח: "יאללה, חבר'ה, תתעוררו, עכשיו זה הזמן שלכם".
החיילים הותיקים בפלוגה החלו לעבור בין החיילים הצעירים, חיבקו אותם ועודדו אותם להתגבר על הקשיים ולהשלים את המשימה. "כשדני קרא לי, אז התפלאתי, מה הוא רוצה ממני", תיאר הלוחם חזי לוי, שהתבקש לסייע ללוחמים הצעירים. "הוא אמר לנו: "חבר'ה, כולם צריכים להמשיך ולהילחם", וביקש ממני שאבקש מכולם לשתות מים, כדי להירגע". על מנת להפיח רוח חיים בחייליו, נקט דני באמצעי יוצא דופן. לפתע, ממש באמצע המלחמה, בתוככי לבנון, כשהיריות שורקות מכל עבר, שמעו הגולנצ'יקים של דני שירי גולני בוקעים מגרונו של המ"פ. הלוחם ציון מתאר את הרגע הזה, אותו הוא לא ישכח לעולם, בו שר להם מפקדם באמצע הקרב: "זה היה משהו מוזר, הזוי ולא ברור, שקרה פתאום, באמצע אחד מהקרבות הכי קשים שהיו בלבנון בכלל". בעקבות התנהלות המ"פ ותפקוד החיילים הותיקים, הפלוגה כמו ניעורה לחיים חדשים. סורים הם עדיין לא פגשו ממש פנים אל פנים, וכעת הם רק חיכו לרגע שבו יוכלו "לסגור חשבון". עטר מפרגן ללוחמיו: "אין ספק, שאם יש רגע שאתה יכול לצלם אותו, שבו אתה רואה את הגדולה של האנשים האלה ואת העוצמה הבלתי רגילה, שלא ניתן למדוד אותה בכלים מדעיים או כלים אחרים – זה הרגע הזה".
הפלוגה נכנסה לשעות הערב, והתכנון לכבוש את הכפר באור יום לא יצא אל הפועל. הלוחמים נשכבו על הקרקע והמתינו לכוח טנקים, שהיה אמור להחליף את הכוח המקורי שהיה איתם. לפתע זיהה המ"מ שי טורטון דמות במרחק של שלושה מטרים מהם. הוא הספיק לצעוק לעברה "מי שם?", וזה הספיק לדני המ"פ על מנת שיחוש לירות על החייל הסורי ולהרגו לפני שהוא פוגע בחייליו. הפלוגה חזרה להתקדם, כשבראשה טנקים שנשלחו קדימה. הלוחמים עצמם רצו בלב הרחוב וטיהרו את הבתים מימינם ומשמאלם. הם ראו את אחד הטנקים עומד בלב הרחוב והתכוונו לעבור אותו תוך כדי הריצה. לפתע הבחינו החיילים שלמרבה התמיהה לא מדובר בטנק ישראלי אלא בטנק סורי, שאחריו היה עוד טנק דומה. לטנקים הישראליים לא היה זכר. לשני הטנקים הסוריים הצטרף טנק סורי נוסף, שהיה מוסווה עד עתה. כעת, כאשר רק כמאה מטרים מפרידים ביניהם, היו אלה שלושה טנקים סוריים מול פלוגה ב'. דני המ"פ מספר: "בלמנו את האנשים ודחפנו אותם הצידה, כי זה היה עניין של שניות. מצאנו את עצמנו באיזשהו מרחב פתוח של בתים ומסביב עצים. התברר שרוב העצים שראינו בחושך, ונראו לנו עצים תמימים, היו למעשה טנקים סוריים מוסווים".
תחילה ירו לוחמי הפלוגה אש נק"ל (נשק קל) לעבר הטנקים. "הייתי עם מחסנית מלאה ועם הראש באדמה, ויריתי לעבר הטנק, בידיעה שזה לא עושה כלום לטנק", מספר הלוחם ציון משה. אולם עדיין, לוחמי פלוגה ב' ניצבו מול שני טנקים סוריים שאיימו לפגוע בהם. אחד הטנקים הסוריים החליט שהוא מנסה דווקא לדרוס את הגולנצ'יקים ששכבו ממולו. "הטנק התחיל להניע ולנסות ולדרוס אותנו", משחזר הלוחם שרלי בר-טוב את רגעי הדרמה. "לפתע, הטנקים שהתקדמו אלינו נעצרו. זה היה חושך. צעקנו למ"פ: "מה עושים? לירות בטנקים?", היינו בשוק. לירות בטנק? לא לקחנו אתנו תחמושת נ"ט אפילו, כי חשבנו שמולנו יש רק מחבלים. לא חשבנו על טנקים". לוחמי פלוגה ב' התעשתו במהירות, וירו ררנטי"ם (מטול רימונים נגד טנקים), שאין בכוחם לפגוע בטנק, וטילי "לאו", ותוך גילוי מקצועיות גבוהה ביותר הצליחו לשתק את שני הטנקים הסורים. דני מזרחי, אחיו של מפקד הפלוגה לשעבר מיכה רגב, שהיה ררנ"טיסט מצטיין, פגע באחד הטנקים ושיתק אותו.
הבלתי יאומן קרה, אך לתדהמת הגולנצ'יקים – התברר שזוהי רק ההתחלה. "טור של טנקים סוריים עושה דרכו אליכם", קיבלו הלוחמים מידע מודיעיני. הלוחמים נדהמו. אילוז: "הגיע סוף הקרב וצריכים להמשיך. שמענו שעוד גדוד שריון עומד לעלות עלינו. היינו כבר בלי תחמושת. היה לי רימון בכיס ושלושה כדורים במחסנית". המצב נראה קשה. הלוחמים נותרו כמעט בלי תחמושת כאשר טור טנקים סוריים היה בדרכו לעשות בהם שפטים. אבוטבול הרים ראשו אל האיש היחיד ממנו שאב תקווה, הלא הוא המ"פ שלו, דני עטר, ושאל אותו: "דני, טור של טנקים עולים אלינו. מה עושים?". עטר הביט אליו, חייך חיוך קצר, ואמר בבטחה את המשפט המיתולוגי אותו זוכרים לוחמי הפלוגה מאז: "נילחם בטנקים גם באבנים".
עמוד השחר טרם עלה, ולאחר המתנה מורטת עצבים, קיבלו לוחמי פלוגה ב' את הבשורה כי צה"ל הצליח לפגוע בשיירת הטנקים שעשתה דרכה לעבר הכפר סיל. כעת היה עליהם למצוא את מחלקת הטנקים שהיתה אמורה להצטרף אליהם בערב שלפני כן, אך נעלמה. דני עטר המ"פ החליט לקחת עמו מספר חיילים, ולצאת ולחפש את צוות הטנקים. הכוח שלו פתח בדילוגים, ולאחר הדילוג השני הוא ראה מאחור את הלוחם דני מזרחי, אחיו של המ"פ לשעבר מיכה רגב. עטר הסתובב אליו ואמר לו בכעס: "מה אתה עושה כאן? אמרתי לך לא להצטרף אלי!". דני מזרחי הרים ראשו ואמר לו בפשטות: "עד היום הייתי אתך, ואני לא מתכוון לעזוב אותך לרגע אחד לבד". לאחר חילוץ הטנקיסטים הישראליים, שהתברר כי נפלו למארב סורי, חזר הצוות וביצע "מספרי ברזל". אז התברר כי דני מזרחי חסר. הלוחמים פתחו בסריקה, על מנת לאתרו. נזכר חיים טל (אבוטבול): "לאחר חילוץ הטנקיסטים ובספירת כוחות חיילנו מתברר שדני מזרחי ז"ל חסר. שוב יוצא הכוח למשימה הקדושה לאתר ולחלץ חייל. ואז נתגלה דני ספוג בדם בכל בגדיו". המילה האחרונה אותה אמר מזרחי היא "מורפיום". הוא פונה במצב קריטי לתאג"ד ועקב הארטילריה הכבדה על הכפר לא ניתן אישור להנחית מסוק. דני מזרחי ז"ל נפטר מאובדן רב של דם. לאחר מותו זכה בצל"ש מפקד האוגדה על מסירותו ותפקודו בקרב. הקרב על כפר סיל הסתיים בניצחון של גדוד גדעון, ובראשו פלוגה ב', וכעת הדרך לשדה התעופה בביירות היתה פתוחה עבור כוחות צה"ל. הלוחם חיים אבוטבול: "הקרב הזה היה אחד מהקרבות היותר מפורסמים והיותר קשים במלחמה. הפלוגה והגדוד, לצערי, לא זכו להכרה הראויה על חלקם המרכזי בכיבוש הכפר ועל לחימתם בכפר בכל שלבי הלחימה, מההתחלה ועד הסוף. תיאור הקרב, בעיני חיילי הפלוגה והגדוד, נכתב בדברי הימים של המלחמה בדמם ובגופם של חיילי הפלוגה והגדוד". דני עטר המ"פ, סיכם במשפט פשוט את 19 שעות הלחימה על כפר סיל: "כפר סיל של גדוד 13 במלחמת לבנון הוא כמו תל פאחר בששת הימים והחרמון של מלחמת יום כיפור".
גם לאחר הקרב הקשה בכפר סיל, בו ספגה פלוגה ב' הרוגים ופצועים, היא המשיכה ללא היסוס במשימותיה בעומק הלבנון. לאחר יומיים של התארגנות לאחר הקרב, קיבלה הפלוגה פקודה לנוע לעבר הכפר מנצוריה ולאתר יחידת מילואים של 669 שנתקעה ללא מזון, מים ותחמושת באזור, וסבלה מאבידות בעקבות ירי סורי. על הנגמשי"ם של הפלוגה הועמס ציוד רב, מים, תחמושת ופקלי"ם רפואיים. לאחר שהגיעו לאזור, התמקמו הלוחמים על גבעה סמוכה וניסו לאתר את הלוחמים האבודים, תוך כדי ירי צלפים שנורה לעברם. הלוחמים חולצו על ידי לוחמי פלוגה ב'. הגולנצ'יקים העניקו למילואימניקים מזון ומים, ואלה מצידם הרעיפו עליהם חיבוקים ונשיקות, היו אסירי תודה והודו להם כשעיניהם מלאות בדמעות.
למחרת עם שחר, כאשר נשלח בולדוזר לאזור בו מוקמה הפלוגה, כדי להקים מסביבם סוללות עפר להגנה, הם ספגו כדורים מצלפים ששרצו באזור. מפעיל הבולדוזר סרב להמשיך במלאכה ונטש את הכלי. טנקים שהיו אמורים להגיע אל סוללות העפר על מנת להגן עליהם לא יכלו לעשות זאת, ואז התגלו שוב הערכים של דבקות במשימה ורעות לוחמים, שאפיינו את הגדוד בכל שלבי הלחימה. קמב"ץ הגדוד, סגן אלון בן נון, התעשת וביקש מהמפעיל להסביר לו כיצד פועל הבולדוזר. אז זינק בן נון לעבר הכלי, והקים תחת אש סוללות עפר להגנה. לאחר המלחמה זכה בן נון לצל"ש על מעשהו ממפקד האוגדה.
פלוגה ב' המשיכה במשימותיה, ובינתיים נכנס לתפקיד המג"ד משה צין, לימים מח"ט גולני, שהחליף את המג"ד מוטי מזרחי. מזרחי נפצע במהלך אחת מנסיעותיו: "באחד העיקולים לכיוון מפקדת העוצבה, נפתחה אש נק"ל לעברנו, שפגעה בג'יפ הראשון ובג'יפ שלי. נפגעתי בידי מהמטח ולא הייתי מסוגל להחזיק את הנשק. הנהג שלי נסע במהירות כמה מטרים לאחור, ובכך הציל אותנו, כי כעבור מספר שניות התפוצץ אר.פי.ג'י. ממש במקום בו עמדנו לפני רגע. הנהג שלי צעק "נפצעתי", וקפץ החוצה. הג'יפ החל להתדרדר ואף אני קפצתי ותפסתי מחסה… ובעזרת חוסם עורקים מאולתר עצרתי את הדימום ביד". לאחר מכן פונה לטיפול רפואי עם החפ"ק שלו.
בהמשך היתה פלוגה ב' הראשונה שנסעה על כביש ביירות-דמשק מערבה לכיוון ביירות. ההפרות החוזרות ונשנות של הפסקת האש הובילו להחלטה על התקדמות נוספת של כוחותינו לעומק מערב ביירות. המשימה שהוטלה על גדוד 13 היתה כיבוש ה"שכונה" – החלק הדרומי של שכונת "שייח-דהרה" בביירות. בלילה יצאה הפלוגה מנמל התעופה של ביירות לעבר היעד. נזכר גבי חלפון, חובש הפלוגה: "בשדה התעופה היו מספר נגמ"שים שרופים ומטוסי נוסעים מרוסקים לחלוטין. ההליכה לכיוון היעד היתה יחסית שקטה, לא נתקלנו במוקשים או בכוחות אויב. פגזי ארטילריה נפלו כל הזמן, אך לא עשו, בשלב הזה לפחות, הרבה נזק. לקראת הכניסה לשכונה, נכנסנו לאזור של דיונות גדולות של חול. השריון והתותחנים ירו בכינון ישיר. מאחורינו כוחות נוספים של שריון שיורים. יאיר סוויסה, שנע על הטרסה, חטף מאחור ונפל. רצנו אליו לטפל בו, אך היה קשה לראות את הפגיעה. נתי, הרופא הגדודי, הגיע ולקח על עצמו את הטיפול. מאוחר יותר התברר שיאיר נפגע מכדור, שחדר דרך כף רגלו והגיע עד הברך. היתה זו פציעה קשה, שבעטיה נכרתה רגלו. המשכנו בתנועה ופרצנו לשכונה מכיוון דרום מזרח, תוך כדי מכת אש גדולה מכל הכוחות. כוחות האויב שהיו שם ברחו. תוך כדי כניסה לבתים וטיהור השטח נפלו עלינו ובכל האזור פגזים ללא הפסקה. דני נפצע, אילן הררי נפצע, ערן נוסבאום נפצע. מסוקים נחתו באזור והפצועים פונו. כשפיניתי את ערן למסוק, ראיתי את דני שוכב בפנים. הוא הסתכל, ואמר לי בצחוק: "איפה היית, גבי? אני נפצע ואתה לא מטפל בי?". "טיפלתי בערן", עניתי במבוכה. דני חייך ואמר: "נתנו לי מורפיום, הכול מסתובב לי", ועשה תנועות של רוטור בידו. דני לא חזר לפלוגה. אילן חזר בשלב מאוחר יותר כסמג"ד. בסיכומו של יום, התמונה היתה קשה, קשה מאוד. כוחות מקבילים לנו – גדוד 12 של גולני וכוחות שריון שהיו מערבית לנו – חטפו פגיעות ישירות של פגזים, שטווחו בדיוק אכזרי. הרוגים רבים ופצועים רבים".
לאחר שדני עטר נפצע, נותרה הפלוגה ללא המ"פ הנערץ שלה, שפונה לטיפול רפואי. את עטר החליף לזמן קצר הסמג"ד, יאיר נווה, לימים סגן הרמטכ"ל. לאחר מכן החליף אותו באופן קבוע אלון בן נון, הקמב"ץ הגדודי. בהמשך הקרבות בלבנון איבדה הפלוגה שני לוחמים נוספים, משה אמסלם ואבי לוי ז"ל, שנהרגו מפיצוץ מוקש.
לוחמי הפלוגה דאז נושאים עמם רגעים מיוחדים, אותם רק הם יכולים להבין. רגעים בהם ניצבו, כמעט ללא תחמושת, מול טנקים סוריים ויכלו להם. עשרות שנים לאחר המלחמה, הם עדיין מספרים שנכנסו למלחמה ויצאו ממנה אנשים אחרים לגמרי. אכן, החברות והרעות בין לוחמי הפלוגה יוצאות דופן בעוצמתן, ונמשכות עד ימים אלו ממש. חרף עשרות השנים שחלפו מאז השתחררו הלוחמים, הם נפגשים לפחות אחת לשנה, בעיקר הודות ללוחם חזי לוי, הפועל כדבק מאחד. בטקס שציין שלושים שנה למלחמת שלום הגליל, הוענקה לחזי תעודת הוקרה על מפעלו, וכך נכתב בה: "תעודה זו על מפעל חיים, מוענקת בהוקרה ורגשי כבוד למר חזי לוי, לוחם פלוגה ב', גדוד "גדעון" (13), חטיבת גולני במלחמת "שלום הגליל" (1982). בהקדישך, מזה 30 שנה, זמן ומשאבים ניכרים, אתה מהווה דבק המאחד את כלל חיילי הפלוגה לכלל משפחה אחת. פלוגה ב', גדוד 13".