גדוד 13 – במלחמת ששת הימים

גדוד גדעון במלחמת ששת הימים
"כאן יוקם מוצב החרמון הישראלי" – גדוד 13 במלחמת ששת הימים
מאז הוקמה מדינת ישראל, נשאו מפקדי צה"ל ותושבי מדינת ישראל עיניהם אל החרמון. העובדה כי מן ההר הגבוה, המושלג בימי החורף, ניתן לצפות היטב לעבר שטח ישראל הדירה שינה מעיניהם של מפקדי צה"ל, אך לא פחות חשוב מכך – מההר, ידעו היטב בצה"ל, ניתן לצפות לעבר דמשק הסורית. מייד עם סיומה של מלחמת ששת הימים, ב-12 ביוני 1967, ביקשו מפקדי צה"ל ממג"ד 13, פנחס נוי (אלוש), לעלות עם לוחמיו לעבר הר החרמון, בו כבר לא שהו סורים. מטרתם היתה למצוא את הנקודה הטובה ביותר בה ניתן יהיה לראות הן את דמשק והן את מחנה האימונים של כוחות השריון הסוריים בעיר קטנא, ולקבוע שם את מיקומו של מוצב החרמון הישראלי. מסוק צבאי לקח את אלוש ומחלקה של חיילים מגדוד 13 אל פסגת החרמון. מאחר ובמסוק לא היה הרבה מקום, הוחלט להעלות את הלוחמים בכמה סבבים. בסבב הראשון עלו המג"ד נוי והקשר שלו. נוי הגיע מעלה לפסגת הר החרמון, שאף אוויר צלול וקריר, וצפה לעבר סוריה. מצד אחד ראה את העיר קטנא, בה היה ממוקם בסיס השריון הסורי הגדול. מן העבר השני ראה את עיר הבירה הסורית דמשק ואת הכפר הדרוזי חאדר. "כאן", הוא הודיע, "יקום מוצב החרמון הישראלי". אחריו הגיעו חיילי המחלקה מן הגדוד, והציבו במקום גם מכשיר קשר קווי, על מנת שלא להסתמך רק על מכשירי קשר אלחוטיים לשם תחזוקת הקשר עם המפקדה של צה"ל בכפר מסעאדה. כך הוקם לו המוצב הראשון של צה"ל על פסגת החרמון, מוצב שאין איש חולק על חשיבותו האסטרטגית למדינת ישראל.
מרוץ גולני המפורסם, אותו עורכת החטיבה מדי שנה מהחרמון עד אילת, מסמל את תרומתו של גדוד 13 לביטחון מדינת ישראל – הגדוד היה הראשון שהגיע – הן לחרמון לאחר מלחמת ששת הימים, והן לאום רשרש, הלוא היא אילת, במהלך מלחמת העצמאות.
עוד לפני שהגיע פנחס נוי לחטיבת גולני, הוא כבר נחשב לשם דבר בצה"ל. בעת ששירת בצנחנים, במהלך פשיטה על משטרת קלקיליה בשנת 1956 הוא הסתער על עמדת מחבלים וחיסל לבדו לא פחות מתשעה מחבלים, דבר שזיכה אותו בעיטור הגבורה על אומץ ליבו. בשנות ה-60 הוא הובא לגולני, היה קמ"ן (קצין מודיעין) החטיבה וסמג"ד 12, ובפברואר 1967 מונה למג"ד 13. לפני כן הקדיש ארבע שנים לבנייה ולאימון הצבאות של אוגנדה, קניה וטנזניה, בזכות היותו דובר השפה הסווהילית.
בתקופת המתיחות עם הסורים באותה שנה, הוקפץ הגדוד לאזור מחנה פילון, ושם התמקם. גדוד 13 היה הגדוד היחיד שהיה ממוקם לחסימה בגזרה. צה"ל לא היה מאורגן כיאות לקליטת גדוד כזה, ועל כן, בכל פעם שהיה צורך באספקת מזון, נאלץ המג"ד לשלוח משאית ממחנה פילון ועד לבסיס טירה בחיפה. בסופו של דבר, לאחר מסע שכנועים, הסכימו בפיקוד צפון להעניק לגדוד מכונית קירור, לשם אספקת מזון טרי. מחנה פילון היה מטווח על ידי הסורים, והמג"ד נוי, שחשש שחייליו יפגעו, העבירם לשטחי הכינוס בעמיעד, שם התמקמו הלוחמים בין מטעי המנגו. בתקופת ההמתנה עברו מפקדי החטיבה, ביניהם נוי, קבוצת פקודות. על פי התכנון – אם המתקפה הישראלית המתוכננת על מוצב תל פאחר ברמת הגולן, שבו היה ממוקם כוח סורי, תתקיים בלילה – אזי גדוד 13 יבצע אותה, ואם היא תתקיים ביום – היא תבוצע על ידי גדוד 12.
ב-7 ביוני 1967, יומיים לאחר פרוץ מלחמת ששת הימים, בשעות אחר הצהריים, החלה חטיבת גולני לנוע לעבר הרמה הסורית, אולם הפגזות כבדות אילצו את הלוחמים לבטל את הפעולה ולשוב לאחור. גדוד 13 חזר למקומו באזור קיבוץ עמיעד. ביום שישי, 9 ביוני, בשעה 07:30 החטיבה הוקפצה שוב למשימה. הפעם, כך קיוו כולם, מדובר בדבר האמיתי והפעולה לא תבוטל. במהלך היום תקף גדוד 51 את מוצב תל עזזיאת, וכבש אותו בקלות יחסית בעזרת תכנון מדוקדק. גדוד 12 תקף את מוצב תל פאחר, שאמור היה להיות נוח יותר לכיבוש, אך כוחותיו הסתבכו שם וסבלו מאבדות רבות. בין הנופלים היה גם המג"ד משה (מוסא) קליין. גדוד 13 פעל ללא זחלמי"ם, שעליהם יוכלו חייליו לנוע. על כן הגיעו חיילי הגדוד לאזור חורשת טל, שם ארגנו משאיות ואוטובוסים, שהביאו את החיילים לגבעת האם. היתה זו גבעת בזלת בצפון מזרח עמק החולה, ממנה יכלו כוחות צה"ל לצפות לעבר בסיס הסורים ברמת הגולן הסורית. הדיווחים על ההסתבכות של גדוד 12 בתל פאחר התגברו, ובשעה 16:27 הודיע קצין האג"ם (אגף המבצעים) למח"ט גולני, יונה אפרת, ברשת הקשר: "3 מסגרות של 13 מוכנים על רכב 4*2 לסיוע ל-12". הדקות חלפו, ולאחר שש דקות שוב עולה קצין האג"ם בקשר ושואל את המח"ט אפרת: "להכניס את 3 (גדוד 13) לעזרה?". אך אפרת מורה לגדוד 13 ב-16:36: "ינוע לעין א-דייסה".
נוי ניסה להתחיל בתנועה לעבר הבניאס, יחד עם כלי הרכב, אך נתקל בקשיי עבירות בשטח, ובשעה 17:59 הודיע לקצין האג"ם: "4 על 2 גורמים בעיות, עוזב אותם וממשיך ברגל". רק בשעה 18:22 הסתיים כיבושו של מוצב תל פאחר על ידי גדוד 12 וסיירת גולני. בינתיים הגיעו כוחות גדוד 13 לעמדת הטנקים שליד מוצב בורג' בביל. בשעה שמונה בערב התבקש המג"ד נוי להעביר שתי פלוגות לטובת גדוד החרמ"ש 121 מחטיבה 8, ולהגיע אל מוצבי זעורה הדרומיים. נוי, יחד עם שתי פלוגות, ביצע במהלך הלילה מסע רגלי מפרך, ושתי פלוגות נוספות, בפיקודו של הסמג"ד אורי כהן, נעו לעבר הבניאס. נוי ולוחמיו עברו בעלייה התלולה דרך מוצבים סוריים, במה שזכור כאחד המסעות הרגליים הקשים ביותר שבוצעו במלחמה כלשהי ממלחמות ישראל. נוי סיפר על כך במילים אלו: "עליתי למעלה, עברתי דרך עין פית, חתיכת עלייה. 15 ק"מ הלכנו ברגל, הגדוד היחידי בכל צה"ל שעבר בין כל כך הרבה מוצבי אויב. יצאנו בסביבות השעה 20:15, ואז ניסיתי לתפוס את הדרך הזאת, והתחלנו להסתבך כאן בבורג' בביל על שדות המוקשים. החלטתי לחזור בחזרה ולנוע דרך עין א-דייסה ולהעלות אותם. העלייה הייתה רצינית ביותר. האנשים היו עמוסים עם המא"גים וכל התחמושת". ( אנא תבדוק את הציר . בשעה 01:30, לאחר מסע מפרך, הגיע נוי למוצב זעורה הדרומי, מוצב 916, הורה ללוחמיו לפרוק את התד"ל (תרמילי דרך ללוחמים) וקיבל משימות המשך, ביניהן טיהור של מוצבים נוספים הקרובים לאזור. לוחמי הגדוד היו מותשים מאוד מהמסע הלילי המפרך, אך היו אמורים להשלים טיהור של מוצב נוסף. מוצב זה היה נתון ערב קודם לכן למתקפה ולנסיון כיבוש של פלוגת חרמ"ש, שנעה לעברו עם מחלקת טנקים – נסיון שלא צלח. שניים מכליה של הפלוגה נפגעו במשימה ונותרו בסמוך. פלוגה ב' של גדוד 13, בפיקודו של יריב חן, השלימה את המשימה וטיהרה את המקום. בשעה 02:30 נע נוי יחד עם פלוגה א' לאזור זעורה, שם עדיין בערו הטנקים. בשעה ארבע לפנות בוקר, עת החלה השמש לעלות על רמת הגולן, נורו טילי נ"ט לעבר אחד הטנקים, והוא החל לבעור ולהתפוצץ. עקב ההפגזות, נוי החליט לקחת את אנשיו ולעלות למוצב זעורה דרך המבצר הסמוך. לאחר שהכוחות התמקמו, הוא ירד למטה והגיע עם הקמב"ץ (קצין המבצעים) לגדר המוצב. "חיכינו שיירו, ולא ירו", שחזר, "אז פתחנו את הגדר ונכנסנו פנימה". כשנכנסו הכוחות של גדוד 13 למוצב הריק, התברר להם שבמקום היו 8 עד 14 תותחים סוריים, ששלטו על כביש הגישה לאזור. בסביבות השעה 6 בבוקר הושלם טיהור המקום, ובשעה 06:58, בעשרה ביוני, דיווח נוי ברשת הקשר: "ציפורה בידינו".
לאחר השלמת משימתם, המשיכו כוחות הגדוד לנוע לעבר העיר הסורית קונייטרה, אחד מסמלי הסורים ברמת הגולן, וטיהרו את האזור ללא קרב. התברר כי שמועה, שפשטה בקרב הסורים מוקדם יותר, סיפרה כי הישראלים כבשו את אזור קונייטרה. השמועה הופצה בשעה שכוחות צה"ל עדיין היו במוצבי זעורה, והיא גרמה לבריחת הסורים מכל המחנות. גם השמועה, לפיה יש כוחות רוסים בתוך מפקדת החטיבה הסורית בקונייטרה, התבררה כלא נכונה, ונוי נכנס למקום והניף שם את דגל ישראל. מדובר היה במסורת אותה הנהיג נוי בקרב לוחמי גדוד 13, וכל פלוגה בגדוד היתה מצוידת בדגל ישראל. "עכשיו, זה יפה ככה לעבור ליד מפקדת החזית הסורית, ולא להרים דגל?", סיפר בראיון לתקשורת. "אני לקחתי איתי דגלים. את זה זכרתי עוד ממבצע סיני. כוחות שלנו כבשו? תרים דגל. לכל פלוגה אצלי היה דגל ישראל. ביקשתי מהרץ שלי שייתן את הדגל, עליתי למעלה ושמתי את הדגל". נוי מסכם את היממה ההיא ואת המשימה המפרכת ממרחק השנים: "חדרנו בין מוצבי הצבא הסורי, 15 ק"מ לתוך הרמה הסורית, והנפנו ראשונים את דגל ישראל מעל בניין מפקדת הצבא הסורי בקונייטרה. בכל מלחמות ישראל ובכל גזרות הלחימה עד אז, לא היתה חדירה כזאת עמוקה של כוחות חי"ר לשטח אויב".
לאחר השלמת הכיבוש של אזור החרמון, ויומיים לאחר סיום מלחמת ששת הימים, היה גדוד 13, כאמור, הגדוד הראשון שהגיע למוצב החרמון הסורי, ונוי היה זה שקבע את מיקומו ההיסטורי של מוצב החרמון הישראלי. נוי משחזר: "מלחמת ששת הימים, לגבינו לוחמי הגדוד, היתה מלחמת שמונת הימים, כי ביום השמיני נחתנו על החרמון והקמנו את המוצב הישראלי, שקיבל את השם "העיניים של המדינה". היינו הראשונים להשתלט על החרמון, גם על השלוחות הנוספות של החרמון כמו הר דוב, ולמעשה על כל חלקי החרמון הנמצאים היום בשטח ישראל".
לאחר המלחמה אמר נוי ללוחמיו כי ממלחמת ששת הימים יזכרו עם השנים את מי שכבש את הר הבית ואפשר תפילה ליד הכותל המערבי, ואת מי שכבש את החרמון. כשהוא מביט היום על אזור רמת הגולן הפורח, הוא אומר: "כיום הרמה שוקקת חיים. לא פחות מ-35 ישובים הוקמו על מה שהיה פעם מוצבים ומחנות ארורים של הצבא הסורי, והר החרמון שלנו מוצף כל חורף בצהלות גולשים וצחוק ילדים. קרוב ל-50 שנה חלפו, ונדמה לי שהקרב בגולן עדיין נמשך, כאשר אני עולה על גג הבניין הנטוש של מפקדת החזית בקונייטרה, ומתחתי רצים, מסתובבים ויורים בני כנופיות ערבים, מנסים לתפוס את השער המוחזק על ידי הצבא הסורי, בעוד אנשי האו"ם בורחים לישראל למצוא מחסה".
מלחמה ששת הימים חלפה, וגדוד 13 לא ספג בה אבדות. אך שלושה ימים לאחר תום המלחמה התרחש האירוע שנחרט בזיכרון הלאומי כ"אסון בית המכס". עקב הידיעה שהמוני בית ישראל צפויים לעלות ולטייל ברמת הגולן, קיבלו לוחמי צה"ל הוראה לפנות את הבונקרים מהתחמושת הסורית שנותרה מאחור. לוחמי פלוגה ד' של הגדוד נשלחו לאסוף נשק ותחמושת מהמוצבים שנטשו הסורים. 11 מלוחמי הפלוגה עסקו בפינוי מצבור של כ-500 מוקשים שהיו בתוך בונקר תת קרקעי מדרום לבית המכס העליון שברמת הגולן. מסיבה לא ברורה, חל פיצוץ עז שהרעיד את האזור כולו, וגרם למותם של 11 הלוחמים. משה קרון, מפקד בפלוגה, סיפר על האירוע 40 שנה לאחר התרחשותו, בבית העלמין הצבאי בנהריה, שם קבורים תשעה מהלוחמים ההרוגים: "אלי בן יקר, אמר לי שהוא מארגן מסדר יציאה לכיתה שלו, רצה לסיים את המשימה, ולחזור צ'יק צ'ק הביתה לקונייטרה. אני לקחתי עוד כמה דקות של מנוחה, החיילים שלי היו זקוקים לדיבורים ולצחקוקים. אלי החליט שלא להמתין לי, ויצא עם הכיתה שלו. קבענו שאצטרף אליו כעבור חמש עד עשר דקות. ניקינו את השטח. התארגנו למסדר יציאה. בדקנו מים במימיות, ציודים ונשקים. כולם ב"הכנס ונצור", אני ב"דרוך ונצור". איך שהובלתי את הכיתה לפריסה מחוץ לחומת בית המכס העליון, השמים והארץ נהדפו בלהבה מתכתית, שחצתה מקצה לקצה. ברק היכה. עיוורון מחק את הנוף והלם בכוח בכל הגוף. הפצצה הכי גדולה בעולם נבקעה בבטן האדמה, פילחה את האוויר, פגעה בשמים וחזרה ארצה בכוח אדיר ומכלה. הירושימה ברמה הסורית. גשם נורא של אבני בזלת נפל מהשמים. סדום ועמורה. עננת עשן נמוכה, מחניקה וצורבת, הטילה צל. אימה חדרה ללבנו נוכח הקדרות שירדה באמצע היום על הארץ השחורה. צעקתי לחבוש קסדות ולתפוס עמדות. האבנים היכו בקסדות ובגופנו", לאחר שגשם האבנים חדל, ניסו קרון והלוחמים האחרים להבין מה היה פשר הפיצוץ. קרון קרא לבן יקר, חברו, אך זה לא ענה, ולנגד עיניהם התגלו רק מדורות קטנות על פני השטח. החיילים שסרקו את השטח המשיכו בקריאות לעבר 11 הלוחמים שהיו בבונקר, אך אלו לא ענו. "המשכנו לקרוא להם, כמו שרופא ממשיך להנשים, למרות שבתוך תוכו הוא יודע שאפסו הסיכויים, אבל הוא אינו מרפה, ובמסירות מנשים ומעסה ולוחץ ומטלטל", המשיך קרון. "כך, הנשמנו את השמות שלהם לחלל האוויר העשן שוב ושוב ושוב. נשארנו שם עד שבאו מהחטיבה ומהרבנות לאסוף כל הלילה". מותם הטראגי של 11 לוחמי הפלוגה נבלע בשאון שמחת הניצחון של מלחמת ששת הימים, וכמעט שלא הוזכר בכלי התקשורת. גם לוחמי הפלוגה קיבלו הוראה שלא לדבר על האירוע הקשה. לוחמי הפלוגה הגיעו לאחר 40 שנה לקבר הלוחמים בנהריה, ביקשו את סליחתם, ואמרו: "שתקנו, אך לא שכחנו".

לאחר מלחמת ששת הימים בהשראת גדוד גדעון נכתב השיר מלכות החרמון 

מלכות החרמון
מילים: יובב כ"ץ, לחן: אפי נצר
ביצוע: להקת פיקוד צפון
כל המילים השמחות
פרצו שוב בהורה סוערת.
טיפסנו עם כל הרוחות,
אל פסגת החרמון הזוהרת

עם שחר הלילה נמלט,
טובע העמק באור,
דמשק באופק נבלעת,
גלבוע נושק לתבור.

לו היית לידי,
לו את כאן, לו את כאן…
הייתי נושאך על כפיים
מעל ערפילים, ערפילים וענן,
לקטוף כוכבים בשמיים.

אילו היית כאן איתי,
הייתי נותן לך מזכרת,
את כל האורות, חמדתי,
מהבניאס ועד הכנרת.

הייתי מגיש לך מלכות
טובלת בים של זהב,
משלג הייתי תופר לך
שמלה לבנה כשנהב.

לו היית לידי…

היינו גולשים במדרון,
היינו שוטפים עם הרוח,
שותקים בחדוות תימהון,
ונושקים זה לזו לקינוח.

אך את לא נמצאת לצידי
ורק המקלע בידי –
נשבעתי אבנה לך ארמון,
ארמון במלכות החרמון.

לו הייתי לידי…