גדוד 13 – במלחמת העצמאות

"גדוד 13 לא נשבר! גדוד 13 לא ייסוג!"
23 בדצמבר 1948, משלט 86. זר, לו היה מביט בחבורת החיילים שעמדו על הגבעה הסמוכה לוואדי בואכה כביש עזה-רפיח, היה ודאי תמה על המחזה המוזר. מסביב נורו קליעים מכל עבר, פגזים התפוצצו, ואילו חבורת החיילים, ובראשה קצין, עמדה על הגבעה הזעירה וכולם צעקו יחדיו:
"גדוד 13 לא נשבר! גדוד 13 לא ייסוג!"
"גדוד 13 לא נשבר! גדוד 13 לא ייסוג!"
הקצין, עוזי פיינרמן, מפקד מחלקה בפלוגה ג', עמד על הגבעה בכניסה לוואדי, כדי לחסום מספר חיילים מהגדוד, שרצו לרדת לוואדי ולהימלט מהתופת שניחתה עליהם לאחר שאזלה להם התחמושת. השאר ניסו להיאחז בגבעה 86, להסיט אליהם את האש המצרית ובכך לסלול את הדרך דרומה לחטיבות של צה"ל. "מבצע חורב" היה שמו של המבצע, אליו עוד נחזור, אך הרגעים האלה, עת זעק הקצין לעבר חייליו את המשפט המכונן, הפכו לאבן דרך בתולדות הגדוד. האש לא הפסיקה לרגע ולוחמים רבים כבר נהרגו או נפצעו. בעוד הוא צועק לחייליו, שחלקם ניסה לסגת, את המשפט, קרה מקרה מוזר: החיילים המבועתים, שעשו זה עתה את דרכם לוואדי בניסיון להציל את חייהם, עצרו לרגע, הביטו בתמיהה אל המ"מ שלהם, שמעו את קריאתו, הביטו האחד על השני ולפתע עצרו את נסיגתם והחלו לקרוא גם הם בקול: "גדוד 13 לא נשבר! גדוד 13 לא ייסוג!". שם, ברגע זה ממש, על גבעה זעירה ליד הוואדי, סמוך לכביש עזה-רפיח, בקור מקפיא ובגשם זלעפות, בעוד הכדורים והפגזים אינם פוסקים מלשרוק ולהתפוצץ מסביב, בעת שהחיילים חוזרים לשדה הקרב, נחרט המשפט שילווה את גדוד 13 מאז ועד עולם: "גדוד 13 לא נשבר! גדוד 13 לא ייסוג!".

שלושה אנשים וטנדר
מספר חודשים קודם לכן, זמן קצר לאחר הקמתה של מדינת ישראל, התנהלו ברחבי המדינה הצעירה אין ספור קרבות. לצד הקרבות ניסו האזרחים לקיים חיים רגילים, עד כמה שניתן. כך חשבו גם תלמידי קבוצת "אורן", הלוא היא כיתה י"ב של קיבוץ בית אלפא – חלקם קיבוצניקים חלקם ילדי חוץ, כאשר החלו את שיעור ההיסטוריה הרגיל בבוקרו של אחד מימי חודש מאי באותה שנה. הצעירים רצו להצטרף גם הם ללחימה, אולם מאחר שהקיבוץ כבר מילא את מכסת הגיוס שנקבעה לו, הם נאלצו להישאר בכיתה ולהאזין לשיעור של המורה שלמה גנטביץ'. לפתע נפתחה הדלת בלי דפיקה מוקדמת. התלמידים ניעורו מהשיעור והופתעו לראות בדלת אדם גדל מימדים שצעד לעבר מרכז הכיתה. הוא הביט על התלמידים, שרובם זיהו אותו מייד, שלף פנקס מכיסו ובלי לבקש את רשות המורה הודיע להם: "מהיום אתם לא לומדים היסטוריה, מהיום אתם עושים היסטוריה. כולכם מגוייסים". היה זה אברהם יפה, ששלושה חודשים קודם לכן הקים את גדוד 13 במסגרת חטיבת גולני ונתן לו את שמו – "גדוד גדעון", על שמו של השופט והמנהיג התנ"כי גדעון בן יהושפט ועל שם הכינוי שניתן לו עצמו ב"הגנה".
בימים הראשונים להקמתו דמה הגדוד יותר לעסק משפחתי של משפחת יפה. מאז ועד היום נשאר גדוד 13 משפחה אחת מלוכדת, פרט לכך שאז היה הגדוד מורכב מבני משפחת יפה. אביבה, אשתו של אברהם המג"ד, היתה יושבת ועורכת את רישום החיילים. מרים, אמו של אברהם, ניהלה את המטבח הגדודי, לאחר שבאחד הימים התייצבה בפתח הש"ג וביקשה לקרוא למג"ד, בנה אברהם כאמור. "מה את עושה כאן?", הוא פנה אליה מבוהל והאם השיבה ברוגע: "כולם מגויסים. מה רצית שאעשה, לא יכולתי להישאר לבדי". החיילים לא ידעו על הקשר המשפחתי של הטבחית הגדודית למג"ד, וזה הקפיד לשמור על כך. "בנוכחות חיילים אברהם היה טופח על שכמי ואומר: "אל תדאגי, גברת יפה". בהתחלה לא הבנתי למה הוא קורא לי גברת, ורק אחר כך הבנתי שלפני החיילים לא היה יכול לקרוא לי "אמא"", כך ספרה לימים אמו של יפה. חיימק'ה לבקוב, שהגיע לביקור בגדוד, תיאר את הרגשתו: "זה לא היה גדוד אלא עסק משפחתי. אולי זה לא בדיוק צבא, אבל אם אתה רוצה מטה מגובש, אז המטה והגדוד של אברהם היו בדיוק מה שרצית מנבחרת לוחמת".
יפה שהיה מקיבוץ תל עמל, הקים את הגדוד ממפקדה של שלושה אנשים וטנדר, כאשר הוא עובר במשקים של הקיבוצים הסמוכים, בוחן את הצעירים ומגייס אותם. הגדוד החדש החל לעשות את דרכו תחת פיקודו הייחודי של יפה. יפה העמיד גדוד לתפארת וידע לנהל את אנשיו מבלי להנחית כמעט פקודות. פלטיאל סלע (פלטי), בן מושב בלפוריה, שהיה איש מודיעין ב"הגנה", תיאר את מה שראה בגדוד של יפה כך: "אברהם ניהל את הגדוד בלי פקודות, כאילו סובב שרשרת על האצבע הקטנה. באומנות מיוחדת, לא ברור לי איך, איזו תכונה מיוחדת".

הגדוד הצעיר של משפחת יפה הפך במהירות לגדוד לוחם מן המניין. תוך פרק זמן קצר הצליח יפה להעמיד גדוד מאורגן, לעבוד על בניית כוח ולאמן את אנשיו לקראת הקרבות עם הערבים, שכבר החלו. בסוף אפריל 1948, כשבועיים לפני ההכרזה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, הגיע יפה למסקנה שהגיע הרגע להתחיל להפעיל את לוחמיו. המשימה הראשונה היתה כיבוש העיר בית שאן. החשש של יפה היה שכוח עיראקי מיועד לנוע לעבר "ביסאן", שמה הערבי של בית שאן, על מנת להגן עליה, ומשם להמשיך לעמק יזרעאל ואל הגליל. יפה ידע שאם יצליחו העיראקים להגיע לבית שאן, אזי הגדוד שלו לא יוכל לבצע את המשימה ולשחרר את העיר לבדו. על פי ההערכות, חוץ מכ-200 ערבים שהחזיקו בנשק בעיר, היו עוד כמה אלפים של חברי כנופיות חמושות, שעשו את דרכם למקום ועלולים היו בבוא העת לפתוח באש לעבר לוחמי הגדוד. משימת העל של יפה היתה לכבוש את בית שאן לפני שהעיראקים מגיעים. לשם כך היו דרושים הרבה אומץ, מנהיגות ותחבולות, שילוב של תכונות שהיה טמון ביפה. את התכונות הללו שאב יפה משני מקורות – ממורשת גדעון בן יואש, מפקד הגדוד הראשון לפני 3,000 שנה, וממפקדו הנערץ אורד וינגייט. מורשת זו דאג להנחיל לגדוד לאורך כל שנות קיומו.
בליל ה-12 במאי, יומיים לפני ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, יצא הגדוד לפעולה. כוח מהגדוד, בפיקודו של הסמג"ד עמנואל ברשי, כבש את תל בית שאן העתיק בקרב מהיר. כעת היתה לגדוד עמדה שצפתה אל העיר עצמה. הגדוד צר על בית שאן כאשר ברשותו ארבע מרגמות מסוג "דווידקה", שרק שתיים מהן פעלו. העיירה כותרה מכל עבר על ידי לוחמיו של יפה, שהמתינו לפקודה להיכנס פנימה. יפה החליט שהגיע הרגע לכבוש את העיר, אולם בקשה שהעביר למח"ט גולני הראשון, משה מן, נתקלה בתשובה שלילית מצד המפקדה הצפונית של ה"הגנה". יפה הערמומי, שרכש את הניסיון והמיומנויות שלו בפיקוד מאורד וינגייט, ידע שהוא מכיר יותר טוב מהקצינים במפקדה את השטח ואת ההתפתחויות, והחליט להכין תחבולת קרב. בעצה אחת עם איש המודיעין פלטי, הוא הביא צינורות השקיה ארוכים לתחנת הרכבת של בית שאן והציבם בסמוך לעיר. כך היו בטוחים ערביי העיר שלחיילי גולני יש תותחים. רכבי הגדוד נסעו כל הלילה באזור בית שאן – מקיבוץ תל יוסף ועד לקיבוץ שדה נחום – באורות מלאים במכוון, וכאשר חזרו לאזור קיבוץ עין חרוד כיבו את האורות. היה זה מבצע הטעייה מתוחכם שנועד לגרום לערביי בית שאן לחשוב שמדובר בכוחות רבים, בעוד שבפועל היו אלה אותן משאיות שחזרו שוב ושוב. לאחר כיבוש העיר התברר כי לתרגיל של יפה היה אפקט פסיכולוגי רב משמעות על תושבי בית שאן שהיו בטוחים שהמוני כוחות צרים עליהם.
בבוקר ביקש פלטי לנהל שיחה עם מפקד העיר הערבי, קולונל איסמעיל טהבוב. השניים שוחחו באמצעו קו טלפון שהשאירו הבריטים אחריהם. "תיכנע, אתם מוקפים, חבל על הקורבנות", אמר פלטי לקולונל. "להיפך", ענה לו טהבוב, "אתם אלה שמוקפים ואנחנו נדפוק אתכם". השיחה כשלה ובלילה המשיכו לוחמי גדוד 13 להרעיש את האזור באמצעות הדווידקות. לפנות בוקר שוב נשמע צלצולו של הטלפון הבריטי ועל הקו היה שוב הקולונל: "אנחנו מוכנים להיפגש אבל רוצים להתייעץ עם המפקדה בשכם". פלטי הבין שהערבים מנסים להרוויח זמן לפני הגעת הכוחות העיראקים לעזרה, וסירב. שעות ספורות לאחר מכן נפגשו נציגי הערבים מביסאן עם פלטי וחבריו. הערבים ביקשו שוב לשגר נציגים למפקדה בשכם כדי להתייעץ עם אחיהם, אך נענו בשלילה על ידי אברהם יפה. "תודיעו להם: או כניעה או קרב", דרש המג"ד מקציניו, וכך היה. הערבים החליטו להיכנע, וב-13 במאי נכנסו כוחות גדוד 13 לבית שאן וכבשו אותה, כאשר הערבים בורחים לכל עבר. פלטי תיאר זאת כך: "מייד השתלטנו על המשטרה והערבים החלו להביא את הנשק. כל העסק היה מהיר וחד, לא נגענו בהם ואברהם הקפיד שלא יהיו מקרי ביזה או התעמרות". בית שאן נכבשה, ובליל ה-14 במאי, יום הכרזת מדינת ישראל, כאשר בתל אביב פרצו חגיגות השמחה על הכרזת המדינה, עסקו לוחמי גדוד 13 בהכנות לקראת מתקפה נגדית צפויה של הכוחות העיראקיים והירדניים.
לוחמי הגדוד עזבו את גזרת בית שאן וקיבלו משימות שונות באזור הצפון. בין היתר הם כבשו את כאוכב אל-הווא, הלוא היא כוכב הירדן. על פי משנתו של יפה, נשלח כוח פטרול קטן שבראשו עמד עוזי ציזלינג, מפקד פלוגה ג', והחל בסריקות בגבעות ובוואדיות הסמוכים לכוכב הירדן. לפתע שמעו רחש, ואז התגלתה להם פלוגה עיראקית מתוגברת, אשר עלתה מבקעת הירדן. מטרת הכוח העיראקי היתה לתפוס את הגבעות השולטות על היישוב גשר, שם נלחם בחירוף נפש גדוד 12. עוזי, שהיה עם כוח קטן, החליט להפתיע, ונתן פקודת הסתערות. בקרב נהרגו 29 חיילים עיראקים, והיתר נמלטו לכל עבר. רוחו של גדוד 13 שוב באה לידי ביטוי ביוזמה, אלתור, הפתעה והתקפה. הגדוד מנע את תפיסת הגבעות השולטות על בקעת הירדן וכך עצר את התרחיש של פלישת כוחות עיראקיים לכיוון עמק יזרעאל ולעומק הגליל.
לאחר הקרבות המוצלחים בבית שאן ובכוכב הירדן, התפנה הגדוד למשימת כיבוש הכפר זרעין, שהטיל אימתו על עמק יזרעאל כולו. הכפר ישב על שלוחה גבוהה הצופה אל העמק, ויושביו לא חדלו מלתקוף באש את העוברים והשבים בכביש שבין בית שאן לעפולה, עד שהיה בלתי אפשרי לנסוע על הכביש ללא כלי רכב משוריינים. "צבא ההצלה של פאוזי קאוקג'י", צבא שהגיע מארצות ערב במטרה להילחם בתושביה היהודים של ארץ ישראל, שלט בכפר וצלף ללא רחם בעוברים ובשבים. אפילו החקלאים חדלו מהעבודה בשדות העמק, עקב הסכנה לחייהם.
ב-25 במאי קיבל גדוד 13 פקודה לתקוף את הכפר באור יום, אך יפה ביקש לדחות את הפקודה ולתקוף דווקא בלילה. כאשר הגיע ליל התקיפה המיועד, בלילה שבין ה-27 ל-28 במאי, שוב ביקש יפה דחייה, ואמר למפקדה הצפונית, כי על פי המידע המודיעיני, חיילים עיראקים יחליפו באותו הלילה את צבאו של קאוקג'י, ואם אכן יתקוף באותו לילה, הרי שיעשה זאת מול כוח כפול. "בלילה הבא", הסביר המג"ד, "החיילים החדשים בכפר יהיו עייפים לאחר לילה של התארגנות ללא שינה, ובשטח יהיה כוח טרי שאינו מכיר את הגזרה. בלילה הזה אתקוף". במפקדת הפיקוד הצפוני סירבו לאשר לקצין את תכניתו והתעקשו כי יתקוף באותו לילה שנקבע. אך יפה, עקשן כגולנצ'יק, החליט להתחכם ולהישאר נאמן לערכיו ולקווי הפעולה המתוכננת, אותם למד וקבע באמצעות איסוף מודיעין, ניתוח השטח ותכנון מהלכי הקרב לפרטי הפרטים. הוא בחר באסטרטגיה של נטילת יוזמה והעברת המתקפה במהירות לשטח האויב, והשהה במכוון את ההכנות עד לפנות בוקר ואז הודיע כי "לא נשאר מספיק זמן לתקיפה".
למחרת, לאחר שהשלים את הכנותיו ואף ערך מודל, הגדוד בפיקודו תקף וכבש את הכפר זרעין בהצלחה ובמחיר פצוע אחד בלבד. הגדוד התפצל לחמישה כוחות שערכו תרגיל הטעייה מושלם לכוחות הערבים. התרגיל נערך בתיאום ובתזמון מוקפדים, וכל כוח תקף בגזרתו בזמן שיועד לו: כוח אחד תקף את המוצב הצפון מערבי בכפר, כוח נוסף חסם את הכביש שבין עפולה לג'נין, כוח שלישי ביים הטעייה מכיוון צפון מערב, כוח רביעי נשמר כעתודה והכוח החמישי בפיקודו של הסמג"ד ברשי ביצע את התקיפה מכיוון מפתיע, דרום מערב, שם ישב גם כוח החסימה. תכנון הקרב המושלם של יפה השתלם. כיבוש הכפר הסתיים תוך דקות ספורות והחיילים העיראקים, שהגיעו לאזור רק יממה קודם לכן, נפוצו לכל עבר, תוך שהם משאירים אחריהם שלל רב. עם סיומו של הקרב, חגגו הגולנצ'יקים בשיגור רקטות צבעוניות, על מנת להודיע למטה הגדוד שהצליחו במשימה. שיגור הרקטות למטרות אלו היה תחילתה של מסורת שהמשיכה לאורך השנים הבאות. הסופר משה שמיר, מי שהקים את העיתון "במחנה" והיה עורכו הראשון, סיפר על פגישתו עם המג"ד יפה לאחר הקרב בזרעין, פגישה שהותירה בו רושם עמוק: "הוא לא דיבר על נפלאות המלחמה, אבל סיפר על אחד החבר'ה שלו, שנפצע באותו קרב ונלקח לבית החולים בעפולה. הפציעה לא היתה קשה והוא ידע שהגדוד עומד להשתתף באיזה מבצע תוך 24 שעות, או משהו כזה. הלוחם הפצוע רצה לחזור ופחד להירדם. אברהם סיפר כיצד הבחור קשר לעצמו חוט לאצבע ואת החוט הזה למיטה או לסדינים, כדי שברגע שייגשו אליו, יטלטלו את זה, החוט יעיר אותו והוא יוכל לחזור ליחידה שלו". סיפור הפציעה, והרצון לחזור ללחימה מהר ככל האפשר לאחריה, יחזור על עצמו פעם אחר פעם בתולדות הגדוד, עם שמות אחרים ובתקופות שונות לחלוטין אך עם אותה רוח לחימה ייחודית לגדוד 13, שניטעה אי שם בשדות העמק בשנת 1948.

לוחמי גדוד 13 המשיכו באותם ימים את מסע השחרור. הם כבשו את מרבית חלקו המערבי של הגלבוע, את פתחת בקעת בית שאן שמדרום מזרח לעמק, ואת הגליל התחתון ממזרח, כולל כל הכפרים הערבים באזור. אולם עדיין נותר חשש כי הצבא העיראקי ימשיך בניסיונותיו להגיע מהשומרון לעמק יזרעאל ולעפולה, ומשם לחיפה, וכך יחצה למעשה מדינת ישראל הצעירה, שטרם מלאו לה חודש ימים. לוחמי הגדוד הגנו בחירוף נפש על האזורים שכבשו, תוך שהם משלמים מחיר כבד וסובלים ממחסור בנשק ובכוח אדם. ב-18 ביולי, היום הראשון שלאחר ההפוגה בקרבות בין צה"ל לצבאות ערב, פרצו "קרבות עשרת הימים" והגדוד לחם בקרב עיקש בג'נין. תוך כדי קרב נפצעו קשה המ"פ יוסף שטדלר וסגנו חנוך רוזנברג. שטדלר הוסתר מאחורי סלע גדול כשהוא פצוע, אך המשיך לעודד את חייליו ולתת להם פקודות. "אם אתם מצליחים לסגת, אני משביע אתכם שאתם הורגים אותי", הספיק לומר לצוות שלו, לפני שפונה ביחד עם סגנו חנוך רוזנברג לבית החולים, כשהם סובלים מפציעות אנושות. השניים נפטרו בדרכם לבית החולים. קרבות ההגנה, בהם הגדוד מצא עצמו מתבצר ומגן, יותר מאשר יוזם ותוקף, היו קשים במיוחד. המג"ד יפה התהלך במצב רוח קודר, מפני שהאמין בנטילת יוזמה ובהעברת הלחימה לשטח האוייב. לאחר המלחמה אמר בעקבות אותם ימי הגנה כי "אם אז הם לא הצליחו לגבור עלינו, הם אף פעם לא יצליחו".
לאחר ימי ההגנה והביצורים המשיך הגדוד במתקפות יזומות. הוא כבש את הכפר עילוט, לאחריו את העיר נצרת, ובהמשך כבש את הכפרים ריינה וכפר כנא, וניהל מרדפים אחרי חייליו של קאוקג'י, ששלטו על בקעת בית נטופה. באותה עת החלו גם ההכנות ל"מבצע חירם", מבצע לשחרור הגליל כולו. במסגרת ההכנות למבצע, הגיע יפה סמוך לכפר מירון, וטיפס רגלית על גבעה סמוכה, ממנה היה אמור לערוך תצפית על השטח אותו היה אמור לכבוש. לפתע נשמע פיצוץ, ויפה נפצע. התברר כי מוקש שהונח על ידי כוחות צה"ל פגע בו, והוא נפגע בידו השמאלית. נהגו עמנואל (מנו) קורקין מכפר יבניאל חבש אותו, ופינה אותו לג'יפ שיסיעו לבית חולים. הידיעה על הפציעה של אברהם נמסרה לאמו, מרים, על ידי אביבה אשתו. מרים הביטה באביבה, ולהפתעתה של זו, היא נשמה לרווחה למשמע הבשורה על פציעת בנה. "כל ילדיי במלחמה ואינני יודעת היכן הם", הסבירה לאביבה המופתעת, "כשמישהו מגיע לבית החולים אני רגועה, אני יודעת איפה הוא".

המערכה על דרום הארץ
הישגיו של הגדוד במערכה בצפון הארץ, יחד עם חטיבת גולני כולה, לא היו זרים למפקד גזרת הדרום, יגאל אלון, שהכיר היטב את אברהם יפה ואת הפעילות המבצעית המרשימה של הגדוד. אלון בקש לשלוח את חטיבת גולני מן הצפון דרומה, על מנת שזו תסייע במערכה הקשה על דרום הארץ. אלון ייעד לגדוד משימה מורכבת וקשה במסגרת "מבצע חורב" לכיבוש הנגב המערבי.
בחודש נובמבר של שנת 1948 ירד גדוד 13 דרומה. מלחמת השחרור המשיכה וצה"ל השתלט על יותר ויותר אזורים וקבע עובדות בשטח, כאשר במקביל לקרבות מתבצעת פעילות מדינית במטרה להגיע להסדר. היה ברור לכל כי ככל שיקבעו יותר עובדות צבאיות בשטח, כך ייקל על הסדרה מדינית כוללת. גדוד 13 של גולני הגיע לדרום כאשר בראשותו מג"ד חדש, אלן חורין. חורין החליף את מייסד הגדוד, אברהם יפה, שמונה לתפקיד סמח"ט גולני. בישראל הצעירה עדיין חששו מניתוק הנגב מרוב שטחה של המדינה, בהתאם לתכניתו של המתווך השבדי פולקה ברנדוט, והחלו להיערך למבצע צבאי נרחב. ממשלת מצרים התעקשה שלא לנהל משא ומתן עם ישראל, וסירבה עדיין להשלים עם קיומה. בצה"ל החליטו לצאת ל"מבצע חורב" כנגד הצבא המצרי בדרום. הכינוי המקורי "חורב" נקבע על פי אחד משמותיו הנוספים של הר סיני. שם נוסף שניתן למבצע היה מבצע "עין", על שם האות הראשונה בשמותיהם של ארבעה יעדים מרכזיים במבצע: עוג'ה, עסלוג', אבו עגילה ואל-עריש. חטיבת גולני היתה אחת מן החטיבות שנטלו חלק במבצע הנרחב, עליו פיקד מפקד חזית הדרום, יגאל אלון, כשלצדו קצין המבצעים יצחק רבין.
על פי התכניות, החטיבות יתקפו בסיוע שריון את האגף המזרחי של הכוחות המצריים בנגב דרך באר שבע, ביר עסלוג' הסמוכה לרביבים, עוג'ה אל-חפיר (ניצנה) ומשם יחדרו הלאה לאל-עריש דרך סיני. גדוד 13 ייצא עוד לפני כן למבצע הטעייה מערבה ברצועת עזה, יתקוף את הכוחות המצריים היושבים במקום ויתקע טריז בלב הרצועה. הגדוד אמור היה לכבוש את גבעה 86 ומשם לשלוט על הכביש הראשי בין עזה לאל-עריש ולשתק את התנועה בציר למשך 24 שעות. אז, על פי התכנית, יכבוש צה"ל את ארבעת יישובי ה"עין" ויגיע גם לאל-עריש. חלק מחיילי גדוד 13, ששמעו על המשימה, אמרו "גדוד 13 יעשה את העבודה השחורה, נמשוך אלינו אש, והפלמ"ח עם יתר כוחות צה"ל יטייל לו לעבר היישובים ויקצור את כל התהילה". סיקו, אחד המ"מים בגדוד, הודיע להם: "כאן זה צבא – כאן זה לא קיבוץ".
הגדוד, שישב באזור הכפר הבדואי שועוט, החל להתכונן למבצע. המג"ד אלן חורין קיבל את ההודעה על התקיפה ממח"ט גולני, נחום גולן, וניסה לדחות את היציאה בגלל הגשמים שירדו ומזג האוויר הסוער, שהקשו על הגעת הסיוע שהובטח לגדוד. וכך, בערב חנוכה, בחודש דצמבר 1948, כאשר מפקדי וחיילי הגדוד שרים ומספרים על גבורת המכבים בחדר האוכל, נכנס מג"ד 13 בפנים קודרות. למראה פניו של אלן חורין השתרר שקט, והלה הודיע לחיילים על התארגנות מיידית לביצוע המשימה. הוא הדגיש בפניהם את הסמליות המיוחדת בכך שכיבושו הצפוי של הנגב יתרחש בחג החנוכה, החג בו נלחמו המכבים על חירות עם ישראל. לוחמי הגדוד התבקשו לכתוב מכתבים ליקיריהם, וזאת למקרה ויהרגו בקרב. חיילים רבים נראו נשענים על קירות בתים או על גזעי עצים וכותבים את המכתבים, בתקווה שלא יהיו אלה מכתביהם האחרונים, אך לכולם היה ברור – מהקרב הזה רבים לא ישובו. זליג, אחד הלוחמים, ניצול שואה, החל לכתוב כמו יתר חבריו, אך לפתע התרומם בזעם, קרע את נייר המכתבים עליו החל לכתוב את המכתב למשפחתו והכריז: "אם הגרמנים לא הצליחו להרוג את זליג – אף אחד לא יצליח!". אחרים, לעומתו, המשיכו בכתיבה. אחד מהם הוא ישראל זמיר, לוחם ב"מסייעת", שכתב לחברתו נעמה: "נראה כי גורל דור תש"ח נחרץ. הלילה יוצאים לקרב שספק אם נשוב ממנו. אם אפול, כנראה שזה מה שהיה צריך לקרות. אל תתאבלי עליי יותר מדי, המשיכי לזרום עם החיים. אני בכל זאת מקווה שעוד ניפגש כאן, על פני האדמה".

הדריכות בגדוד הגיעה לשיאה. בערב ה-22 בדצמבר 1948 השמש כבר שקעה, רוחות קרות החלו נושבות מכיוון מערב וגשם טורדני התחיל לרדת. המחלקות החלו לעלות על המשאיות בזו אחר זו ולנוע לעבר היעד, ובמרחק לא רב נשמעו הדי התפוצצויות. השיירה הגדודית יצאה, כאשר כלי הרכב נוסעים ללא אורות, מחשש לזיהויים על ידי הכוחות המצריים. גשם המשיך לרדת, ופה ושם נשמעו הדי פיצוצים וקליעים שורקים. לאחר המתנה קצרה המשיכה השיירה לנסוע באפלה מוחלטת, בעוד המצרים שולחים שוב ושוב זיקוקים לאוויר, בניסיון להאיר את חשכת הלילה ולזהות את הכוחות הישראלים המתקרבים אליהם. סמוך לחצות נפתחה לפתע אש כבדה לעבר השיירה. "פגזים אימתניים מעשרות קנים, צרורות ממקלעים, ממכונות ירייה- נופלים עלינו בבת אחת. רעידת אדמה!", תיאר הלוחם ישראל זמיר. הלוחמים יצאו מכלי הרכב והשתטחו, כשהם מנסים לחפור שוחות באדמה על מנת להימלט מאש התופת שניחתה עליהם. הפגזים החלו לגבות מחיר, ובאוויר נשמעו צעקות החיילים שנפצעו וקראו לעזרה. בכל אותו הזמן המשיך לרדת גשם עז. בדיעבד התברר כי דרכי האספקה, בהן אמור היה להגיע לאזור סיוע ארטילרי, נחסמו עקב הגשמים. המתקפה הכבדה גבתה יותר ויותר קורבנות. פגזים נפלו בתוך ריכוזי חיילים והרגו אחדים, בעוד אחרים נפצעו בצורה אנושה. תמונת הקרב הסתבכה. השיירה התקרבה לנחל עזה הזורם, ולא ניתן היה לעבור בו עם כלי הרכב. הכוח ירד מהמשאיות, החיילים העמיסו ציוד רב על גבם, וחצו את הערוץ ללא סיוע וללא נשק כבד. שתי פלוגות עלו על המשלט, חפרו שוחות ובנו עמדות קרב.
רגעי הדרמה נמשכו. בשיירת התגבור שמעבר לערוץ הנחל נפצעו ונהרגו כבר עשרות חיילים. בשלב מסוים קיבלו יתר הלוחמים פקודה לעלות שוב אל הכלים ולשוב לכפר שועוט, אולם הסמג"ד עמנואל ברשי הורה לשיירה לעצור, ופקד על החיילים לרדת מהכלים ולהגיע למשלט עליו נערך כעת הקרב, על מנת לסייע לכוחות הנמצאים במקום. הלוחמים החלו לנוע ברגל, כאשר מזג האוויר אינו חס עליהם. זמיר תיאר: "בוססים בבוץ, בעלטה מוחלטת ומשתדלים להיצמד זה לזה. חול עף ברוח ושורט בעוצמה את הפנים, חודר לפה, לאף ולעיניים. מעלינו גבעה שמפסגתה שומעים קולות וקללות. עיני האויב בולשות אחרינו. אם יאתרו אותנו, יערכו בנו מרחץ דמים".
הלוחמים המשיכו ללכת בקושי רב והגיעו באפיסת כוחות אל משלט 86, שם התקבלו על ידי חיילים מפלוגות ב' ו-ג', ששהו בלילה על המשלט וסיפרו להם על הקרב שהתחולל במקום בשעות האחרונות. הם סיפרו כי הגיעו לפאתי המשלט והפתיעו את המצרים, שחלקם נהרג וחלקם נמלט. אז הסתבר למפקדי הגדוד שהם עומדים מול כוח בסדר גודל של דיוויזיה, המונה אלפי לוחמים, ואת הנתון החשוב הזה הם לא ידעו, או שדאגו לא לספר להם. לאחר שהסתברו להם הדברים, דאגו המפקדים לרומם את רוח החיילים ולעמוד במשימה שקיבלו. עוד לפני שהבוקר עלה, התחיל הכוח במקום להתארגן להגנה סביב המשלט החשוב, בעוד הגשם לא מפסיק לרדת ולו לרגע. כמתוכנן, חסם הגדוד את הכביש עם עלות השחר ובעצם ניתק את עזה משאר הנגב. עתה נותר להגן על המשלט במשך יממה עד שצה"ל וחטיבת הנגב של הפלמ"ח ישלימו את המשימה באזור המזרחי של הנגב.
הדקות חלפו והשמש החלה לעלות. חיילי הגדוד שעל המשלט זיהו להפתעתם במרחק של כ-600 מטרים מהם חיילים מצרים שהיו בעיצומו של מסדר בוקר. הם לא ידעו שמארב של לוחמי הגדוד צופה בהם. המצרים עסקו בהרכבת כידונים על רוביהם, כאשר מפקדיהם עומדים מאחוריהם ומתרים בהם שלא יעזו להסתובב לאחור. לוחמי גולני ארבו מול פניהם, והמתינו להם בקוצר רוח. "אני ישבתי ליד המכונה", תיאר זמיר, "המפקד אומר לי "תן להם להתקרב". הם מגיעים 100-150 מטר ואז המפקד נותן לי טפיחה על הכתף ואומר לי: "פתח באש ותזכיר להם את שירת הים: "ברוב גאונך תהרוס קמיך, תשלח חרונך יאכלמו כקש". פתחתי באש והם נפלו כמו דומינו".

למרות הפתיחה המוצלחת של היום, מצב הכוח שעל המשלט לא היה מעודד. תחמושת רבה לא היתה בנמצא, וכיוון שהדרכים לאזור היו חסומות, נמנע מעבר של שיירות אספקה וארטילריה לתגבור. המצרים פתחו בהרעשה כבדה על המשלט, שנאפף כולו בעשן סמיך ובריח אבק שריפה, ריח של גופות חרוכות וגניחות של פצועים. התכנית, לפיה ישאר הגדוד על הגבעה משך יממה שלמה כדי למשוך אליו את האש, נראתה ברגעים אלו רחוקה מאד ממימוש. המשלט היה נתון להתקפה רצחנית והאש אזלה במהירות. טנק מצרי שהתקרב לשטח נפגע על ידי רקטה נגד טילים מסוג "פיאט". טנק מצרי אחר הגיח לפתע, אך הסתבך בגדר התיל שהקיפה את המשלט ונפגע גם הוא על ידי רקטת "פיאט". עשרות חיילים מצרים פתחו בהסתערות לעבר המשלט אך נעצרו על ידי ירי ממוקד. טנק מצרי שהופיע בעקבותיהם טופל בגבורה על ידי אחד הלוחמים, שטיפס עליו במהירות, פתח את כיפת הטנק והשליך לתוכו רימון. האזור כולו בער וטנק אחר טנק הגיחו לעבר הכוח הישראלי. בקשר נשמע קולו של בראשי הסמג"ד הקורא לעבר אלן המג"ד: "אלן, נלחמים קשה מאוד. יש פצועים, דרושות תרופות, יש מחסור חמור בפגזי "פיאט". לא נחזיק מעמק בלי נשק אנטי טנקי. עשו הכל כדי שהדרג המסייע יגיע…".
המצרים נלחמו בעקשנות. אחד מהם, רכוב על סוס לבן, היה הגנרל מוחמד נג'יב, מי שחמש שנים מאוחר יותר הוביל את מהפכת הקצינים במצרים ומונה לנשיאה הראשון של הרפובליקה המצרית. את רגעי האימה על המשלט תיאר זמיר: "תותחים ומרגמות עשו בנו שמות. צעקות "חובש!" נשמעו מכל עבר והחובשים היו אובדי עצות. תרמיליהם התרוקנו מתרופות. הם רצו מפצוע לפצוע ובאמתחתם אין זריקת מורפיום אחת לרפואה. פצוע שותת דם ספג קליע בבטנו והתחנן בפני חובש שיהרוג אותו, מישהו גהר על פצוע מדמם, חסם באצבעותיו את הדימום וביקש שאפשוט את גופייתי, עליו לבצע חוסם עורקים. עשיתי כפי שנתבקשתי".
הלוחמים על המשלט נותרו עם רובים, שחלקם הגדול היה משותק עקב מזג האוויר, עם כידונים, רימונים ומספר בקבוקי מולוטוב בלבד. המצרים השתמשו בלהביורים, בעזרתם שילחו לשונות אש לעבר הלוחמים של הגדוד, שבערו כלפידים. באין נשק ותחמושת עברו לוחמי גולני להשתמש בסכינים, בכידונים ובידיהם על מנת לעצור את המצרים. בין הצדדים התפתח קרב מהלומות. כמחצית מהכוח הישראלי היה בשלב הזה הרוג או פצוע. אחד הפצועים הרים ראשו אל השמיים, וזעק: "אלוהים, כבה כבר את השמש, שנוכל להתפנות. הרי כבר עשית את זה בעמק איילון". בהפוגה קצרה בקרב, התקרבו חלק מהלוחמים לעבר מורד הגבעה, בניסיון להגיע לנשק מצרי שנמצא שם. כשהגיעו, חשכו עיניהם. מתחת לגבעה היו עשרים טנקים מצרים שחיממו את המנועים, מתוך כוונה להסתער על הכוח שעוד נותר על הגבעה. אז הבינו כולם שהתכנית להישאר על הגבעה במשך יממה שלמה היא חסרת סיכוי. למרות הבקשות של מח"ט גולני ומפקד הגדוד, סירב מפקד חזית הדרום לאפשר התפנות מהגבעה לפני המועד. הסירוב נבע מהרצון לאפשר את המהלך הצבאי לאיגוף צבא מצרים, שהיה בטוח שצה"ל תוקף דרך רצועת עזה, ולא דרך רביבים וניצנה. מספר חיילים, שהתחמושת אזלה להם ושרבים מחבריהם נהרגו, החלו להימלט לעבר הוואדי הסמוך, אך נחסמו על ידי מ"מ פלוגה ג', עוזי פיינרמן, שניצב על גבעה זעירה בסמוך לוואדי כאשר מקלע בידו, ושאג: "גדוד 13 לא נשבר! גדוד 13 לא ייסוג!". החיילים שנמלטו לכיוון הוואדי הביטו בתמיהה לעבר המ"מ, התעשתו, סבבו על עקבותיהם והחלו זועקים אחריו, בעוד האש מסביב מתגברת: "גדוד 13 לא נשבר! גדוד 13 לא ייסוג!". ואז עלו על הגבעה ולחמו בידיהם בחיילים המצרים.
לעת ערב השלים הגדוד את המשימה – לאחוז בגבעה 24 שעות – ואז פנה מח"ט גולני, נחום גולן, אל מפקד החזית הדרומית, יגאל אלון, שנתן אישור פינוי. המג"ד, אלן חורין, פקד על הלוחמים שעוד נותרו על רגליהם לקחת עימם כמה שיותר פצועים ולהתפנות מהמקום. עוזי ציזלינג, אחד המ"מים בגדוד, פקד על חייליו להתפנות. מפקדים וחיילים, שערך הרעות והדבקות במשימה היה נר לרגליהם, לא הפקירו את חבריהם הפצועים, למרות הידיעה שאם ימשיכו להתעכב, הם עשויים להיפגע גם הם. עוזי צרח, ולבסוף אף השתמש בכוח, כדי שחייליו יתפנו ויצילו את עצמם ואת הפצועים. כאן, ברגעים הקשים ביותר של גדוד 13 במלחמת השחרור, התגלתה במלוא עוצמתה אחוות הלוחמים והרוח הנדירה של הגדוד, רוח שהחלה לנשוב לה על גבעה 86 בשנת 1948 והמשיכה לנשוב בכל כוחה גם בקרבות הבאים של הלוחמים, לאורך שנות קיומה של מדינת ישראל. לוחמי גולני סירבו להתפנות ללא חבריהם הפצועים. החיילים העמיסו על גופם כמה פצועים שרק יכלו ובכך הצילו את חייהם של רבים. לאחרים המזל לא שיחק, והם נותרו על הגבעה, מתבוססים בדמם. הלהביורים המשיכו להכות בכל מי שנותר על הגבעה, ולוחמי גולני החלו להתפנות לעבר הוואדי הסמוך, כאשר טנקים מצריים מנסים לפגוע בהם גם שם. האש גברה והכתה בלוחמים הרצים, אך למרות זאת לא היססו לשוב על עקבותיהם ולפנות פצועים שנפגעו זה עתה. בוואדי שכב לוחם ששתת דם מבטנו. בידו האחת אחז ברימון שלוף ובידו השני אחז את הנצרה וצעק: "תמות נפשי עם פלשתים! תמות נפשי עם פלשתים!".

ישראל זמיר מתאר: "היינו כברווזים במטווח. "הרגל, הרגל", שמעתי צעקה מאחור. לרגע אטמתי אוזניים והמשכתי לרוץ ואז עצרתי והסתובבתי. "חבר'ה, לא מפקירים פצועים בשטח בשום תנאי", רגליי החזירוני אל הפצוע. חבשתי בזריזות את שוקו, העמסתיו על גבי ושבתי לרוץ. כדור פילח את ירכו. "אתה גומר לי את הרגל, די תוריד אותי, לא אכפת לי לרוץ", הוא בכה. "אסור לעצור, תתגבר, נגיע, נגיע"- השיב לו זמיר. החייל הפצוע ניסה להכותו כדי שיוריד אותו ואף העניק לו נשיכה הגונה כדי שיעזבו. למרות זאת, הגולנצ'יק הצעיר לא נשבר. פגז תותח שנחת לידו הרעיד את האדמה, אך לא עצר אותו. לפתע חש שהפצוע מפסיק לאחוז בו, וחשש שהוא מת, והוא סוחב גוויה על גופו. הוא היכה בידו על ראשו של הפצוע וזה התעורר מעלפונו. "העיקר שאתה חי", אמר לו זמיר בשמחה. כשהגיעו זמיר והפצוע למשלט 112 שבשליטת צה"ל, הספיק זמיר לצעוק "חובש!" ואיבד את הכרתו. לפני מספר שנים סיפר זמיר ללוחמי הגדוד: "עד היום אני נושא בליבי שני דברים: את הנחישות והגבורה שלנו, שלא היינו מסוגלים לסגת בלי חברים ופקודה, וזה שלחמנו כמו יחידה, כמו גדוד קרבי שלוחם על חייו".
לוחמי גדוד 13 שילמו מחיר כבד בקרב על משלט 86 במלחמת השחרור. 28 לוחמים נהרגו, 35 נפצעו ועשרה הוכרזו כנעדרים. צה"ל השלים את משימתו ולוחמי הפלמ"ח כבשו את יעדיהם כמתוכנן, הרבה בזכות מבצע ההטעיה של גדוד 13.
בחודש מרץ 1949, לאחר "מבצע חורב", פשטו לוחמי הגדוד גם על אום רשרש, הלוא היא אילת, ב"מבצע עובדה". כיבוש אילת נערך תוך תחרות סמויה בין לוחמי גולני לבין לוחמי חטיבת הנגב. לאחר שהתברר ללוחמי חטיבת הנגב שהם אינם ראשונים בדרכם אל אום רשרש, הם הניחו מטענים מאולתרים ליד עין רדיאן (לימים יטבתה). על פי עדויות לוחמי הגדוד, הנחת המטענים עכבה את גדוד 13, ומנעה ממנו להגיע ראשון לאילת. לוחמי חטיבת הנגב הגיעו לאום רשרש ראשונים, והעלו על ראש תורן מאולתר את דגל הדיו. לוחמי גדוד 13 של גולני הגיעו למקום שעתיים לאחר מכן, והניפו במקומו את דגל ישראל התקני – אות לגבורה, תעוזה והשלמת המשימה, שכה מאפיינים את חטיבת גולני. מפקדי שתי החטיבות, נחום שריג ונחום גולן, שלחו מברק באמצעות מכשיר הקשר: "העבירו לממשלת ישראל: ליום ההגנה ול-י"א באדר מגישות חטיבת הנגב וחטיבת גולני את מפרץ אילת למדינת ישראל. אילת (אום רשרש), ט' באדר, תש"ט".
המלחמה הראשונה של גדוד 13 הסתיימה, והתברר כי היתה זאת תחילתה של שרשרת מלחמות ארוכה ורווית ניצחונות, בהן הפגינו לוחמי הגדוד אומץ לב וידעו גם רגעים קשים ומרים, של גבורה, נחישות ועוז רוח. בקרבות וברגעי הגבורה, ובמיוחד על גבעה 86, הוצתה לה רוח הגדוד, רוח שנשבה לה בעוצמה במשך כל השנים, נשבה וזעקה בעוז: "גדוד 13 לא נשבר! גדוד 13 לא ייסוג!".